ג'ונתן ספרן פויר, מחבר הספר "לאכול בעלי חיים", מציין שאילו הוא היה מבקש לקבל סיור בפרדס, כדי לראות מאיפה מיץ התפוזים שלו מגיע, או לסיור במאפייה כדי לראות כיצד לחם מיוצר, הוא היה זוכה לתגובות חיוביות. לעומת זאת, כשבמסגרת התחקיר לספרו ניסה לבקש מבעלי לולים, רפתות ומשחטות רשות להגיע לסיור כדי לגלות כיצד הבשר הנמכר בחנויות מיוצר, הוא נתקל בשתיקה צוננת.
לנסות לקבל מתעשיית הבשר מידע על איך מגיעים בעלי-החיים לצלחת שלנו הוא עניין קשה, לדבריו של פויר, כאילו היה מדובר בניסיון להוציא סודות צבאיים. ההזדמנויות הבודדות שבה מידע מועט על תעשיית הבשר בכל-זאת מצליח להגיע לעיני הציבור, היא רק הודות למאמציהם הקשים של תחקירנים אמיצים שמצליחים לחשוף רק חלק קטן מהנעשה במשקים ובמשחטות.
לתרנגול לא אכפת אם ההתעללות בו משתלמת כלכלית
מתוך מאות מיליוני בעלי-חיים שנשחטים בישראל מדי שנה, יש בידינו תיעוד לגבי כמה אלפים מהם, לכל היותר - פחות מאלפית האחוז מהכלל. יש לזכור, אם כן, כי התמונות שנחשפו אתמול בכלבוטק אינם מייצגות דווקא את מקרי ההתעללות הקשים והחמורים ביותר במפעל זוגלובק. הן מייצגות רק את מקרי ההתעללות שהצליחו התחקירנים לתעד. את ההיקף המלא של ההתעללות בבעלי-חיים – לא ניתן לאמוד. ניתן רק לנסות לשער, על-פי קצה הקרחון שנחשף, מה עוד נמצא מתחת לפני השטח.
הציפייה שהמפעל יתנהל ללא התעללות היא לא מציאותית: כשמספר מצומצם של פועלים אחראי על שחיטת עשרות אלפי בעלי-חיים מדי יום, בקצב עצום, התעללות היא לא ליקוי - לא תוצאה של חריגה יוצאת-דופן מהנהלים – אלא כורח המציאות. גם אם קמרי רוצה מאוד שלא תהיה התעללות במשחטה שהוא מנהל, הדבר הוא בלתי-נמנע. אני לא מטיל ספק בכנות של דברי המנכ"ל כשהוא אומר שאף אחד במפעל לא פעל מתוך זדון או מתוך רצון להרע, אבל הדבר ככל אינו רלוונטי: לעופות עצמם לא משנה אם ההתעללות בהם נגרמת מתוך כוונת זדון, או סתם מתוך הלחץ הכלכלי לייצר כמויות גדולות של בשר תוך מזעור ההוצאות.
אם זוגלובק מעוניינת לחולל שינוי אמיתי במצב בעלי-החיים, יש בכוחה את האפשרות לעשות זאת: עד לפני כמה שנים היה לזוגלובק קו מוצרים בשם "טופוטבע" של נקניקיות והמבורגרים טבעוניים, שירד מסיבות אלו או אחרות מהמדפים. אם החברה הייתה בוחרת להתמקד במוצרים מסוג אלו בלבד, החברה הייתה יכול להתגאות בכך שאין לה מה להסתיר, ושאין לה צורך לחרוד מהאפשרות שצילומי סתר של מה שקורה במפעלים שלהם יגיעו לעיני הציבור הרחב. עד שיגיע היום שבו ראשי תאגידי המזון יתחילו לקבל את ההחלטות הנכונות, האחריות מוטלת עלינו, ציבור הצרכנים: אנחנו אלו שצריכים לקבל את ההחלטה הנכונה בעצמנו, לסרב לצרוך מוצרי-מזון שהפקתם כרוכה בהתעללות בבעלי-חיים, ולהעדיף מזון מהצומח ולא מהחי.
דדי שי הוא סטודנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, פעיל בעמותת אנונימוס, ועורך השבועון "זכויות בעלי-חיים השבוע" של העמותה. בואו לעקוב אחריו גם בפייסבוק