אחד הקונצנזוסים הלא כתובים, ולמרות זאת הוא בגדר טאבו בגבולות המדינה הקטנה הזו, הוא לא אחר משולחן ליל הסדר. כמעט ברור מאליו שבערב החג אף אחד לא נשאר לבדו. זה בדיוק הזמן שבו דודה צילה (המוכרת במשפחה כ"איגלו") מגייסת חיוך מפויס ולומדת להסתדר לערב אחד עם חמותה, סבתא רחל (הידועה בכינוייה "מוצצת הדם"), כשזאת מבשלת את הקניידלעך וזו מכינה את החריימה. מה קסום כל כך דווקא בחג הזה, שעליו אסור בשום פנים ואופן לוותר והוא מוכרח להיות עם המשפחה? ומה עושים החיילים המסכנים ששוכבים עכשיו (או במהלך ליל הסדר) בבוץ (או סתם סוגרים חג)?
אחרי סקירה קצרה של בלוגים מהשנים הקודמות, ובהתחשב בעובדה שהחומרים המשלשלים בבתי המרקחת כבר אזלו, אני יכולה להגיד באופן חד משמעי שהקסם הוא לא באוכל. אמנם השולחן עמוס ולכאורה בכל טוב, אך איני מכירה אדם אחד שיכול לסגור את כל הכפתורים של הג'ינס לאחר ארוחת החג. הרי כשלא נעים מהדודה ומהגיסה ומהשכנה שפינקה באיזה אוכל יידי שקשה להגות את שמו, ולא משנה כמה הוא אפור ורוטט ומלא סוכר, חייבים לטעום כפית מכל שנים-עשר-אלף סוגי המנות שמונחות על השולחן. ואם לא די בכך, האוכל עצמו מבוסס על קמח מצות, דגים טחונים ועוגיות קוקוס, כך שרק המחשבה עליו גורמת למעיים שלי לרקוד, ולא משמחה.
ויש גם את עניין ארבע כוסיות היין. זו הרי מצווה לשתות, גם אם זה תמיד מביא את המשפחה לסוף הארוחה עם אינסוף מטענים ועם אפס כוחות לצעוק האחד על השני. האיחוד מחדש קורה בסוף הארוחה, כשכולם יחדיו קוראים את קריאת "שמע ישראל" רגע לפני שהם מתניעים את הרכב, כי בפסח זה כמעט מתבקש לנהוג שיכור.
מצות עם שוקולד צה"לי
אם לשים את הציניות בצד, יש משהו מאוד אומלל בלהיות לבד בערב החג. לפני כמה שנים עשינו בעבודה הגרלה, מי ייקח את המשמרת של ערב חג הפסח. כך קרה שגם אני וגם השותפה שלי לדירה פספסנו את החג ומצאנו עצמנו ממררות בבכי בסלון. כאילו משהו באנרגיות של היום הזה, כשכולם מסתגרים בקונכיות עם המשפחות שלהם, גורם לך להרגיש שהמשפחה שלך, גם אם היא קטנה או מצ'וקמקת או מסוכסכת, היא הדבר הכי טוב שיש.
באותו הערב עלו אלינו לרגל תריסר חברים נהדרים, שכל אחד מהם נושא ביכורים משולחן הסדר שלו. לא אשכח כיצד המקרר שלנו היה דחוס באוכל מדהים ממגוון רב של עדות. ועל אף המחווה המרגשת, תחושת הבדידות האיומה שליוותה אותנו אז, הפכה בלתי נשכחת אף היא.
אז אני פספסתי פעם אחת את ליל הסדר עם המשפחה שלי, שחיה ונמצאת בארץ. תחושת הבדידות שהרגשתי היא כנראה כלום מול זו שמרגישים עשרות חיילים בודדים. אז נכון, עושים סדר בבסיס ולמחרת אוכלים מצות עם שוקולד צה"לי ואוכל קר, אבל זה לא ממש זה. אז עכשיו אני מקווה שתעשו שני דברים. ראשית, כל מי שיש לו את המזל לשבת עם משפחתו בליל הסדר, אולי זה הזמן להודות על כך. שנית, אם אתם יכולים, ארחו חייל בודד לחג. אני מאמינה שזה יעשה לכם אפילו עוד יותר טוב משזה יעשה לו.