כעיתונאי, לא אחת אני מזדעזע מהיחס של דוברי משרדי הממשלה לשאילתות רשמיות. חלקם חוסמים מענה ומתן מידע ששייך לכולנו, ומעדיפים לטאטא עובדות לא נעימות. לכן יזמתי "דירוג דוברים" - ביקשתי מעיתונאים לדרג את הדוברים כדי להפעיל לחץ על אלו מהם ששכחו מהו האינטרס הציבורי.
ערב פרסום אחד הדירוגים, ישבתי בוועדת הכספים ותקתקתי כתבה. "היי!", שמעתי מעבר לכתפי, "יכול להיות שהדובר שלנו יצא במקום האחרון בדירוג שלך?". הסתובבתי. זו הייתה פרח לרנר, מי שהייתה מופקדת באותה תקופה על הקשר של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הכנסת.
לרנר המחויכת הבהירה לי שהתוצאות לא הגיוניות כי דובר משרד רה"מ "מקסים!". לא התעכבתי על העובדה שהיא לא אמורה לדעת את תוצאות הדירוג – הם עדיין לא פורסמו – אלא עניתי שהתוצאות ייחשפו בקרוב. לרנר לא ויתרה והתעניינה כיצד אפשר לשנות אותן. מה היא יכולה לעשות, תהתה, כדי שהדובר לא ידורג אחרון. עניתי שזה בלתי אפשרי.
"נו", התעקשה לרנר, "כולם רוצים משהו, מה אתה רוצה? פשוט תגיד לי". האמת? זה היה מפתה. להיות בצד הנכון של היועצת הבכירה של ביבי שווה המון, ובינינו? כל עיתונאי עושה סחר בסוסים. אבל זו הייתה בקשה חריגה בכל קנה מידה, מה גם שדירוג הדוברים היה הבייבי שלי. "הדרך היחידה לשנות את מיקומו בדירוג זה שהוא ישתפר", עניתי. לרנר גלגלה עיניה.
אחרי שיצאה מהחדר, נותרתי המום יותר ממנה. הרי אם לרנר סוחרת כך עם עיתונאי, נותר רק לנחש כיצד היא מדברת עם אחרים. בעצם אין מה לנחש – אינספור דוגמאות לכך משובצות בטיוטת כתב האישום נגדה.
הפכה את ניגוד העניינים לספורט אולימפי
לרנר היא יועצת ראש הממשלה לענייני חקיקה וכנסת מאז 2009, ואחראית על המהלכים הרגישים ביותר במסדרונות. לפני כשנה עלו חשדות כי לרנר מנצלת את מעמדה; שמעבר לייצור שקט פוליטי עבור נתניהו, היא גם מייצרת רווחים עבור העסק של בעלה, איש יחסי הציבור אבי לרנר.
מטיוטת כתב האישום עולה, למשל, שלרנר פעלה להפעלת לחצים על הממונה על ההגבלים כדי שיאפשר ל"ישראל היום" - לקוח של בעלה - לרכוש את "מקור ראשון". היא גם קידמה שותף עסקי של בעלה מול מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומול הכנסת, הדליפה מידע ללקוחות, ובאופן כללי הפכה "ניגודי עניינים" לספורט אולימפי.
ולאיזה הסדר הגיעה הפרקליטות עם לרנר? אפס שנות מאסר. בתמורה להודאתה, לרנר תפוטר, תורחק משירות המדינה לחמש שנים ותשלם קנס של 20 אלף שקל. ואם זה לא מספיק, לאחרונה גיליתי שכולנו כבר שילמנו עבורה את הקנס הזה – ויותר.
כן, למרות ההסדר וההודאה, לרנר מקבלת מדי חודש כחצי משכרה הרגיל, ובשבוע הבא אף תחזור לשכרה המלא – כל זאת עד שתפוטר, ולמרות שהיא כלל לא עובדת.
כשבדקתי מדוע, התברר שנציבות שירות המדינה אישרה את שכרה של לרנר, כי כך קובעים כללי ההשעיה. אז אין מה לבוא בטענות ללרנר - יש לבוא בטענות ובזעם לפרקליטות על ההסדר הכה מביש הזה, ולמשרד רה"מ שמילא פיו מים. בפרקליטות ובמשרד רה"מ יודעים שמשפחת לרנר עשתה הון מקשריה על חשבון האינטרס הציבורי. הם גם יודעים שלרנר יושבת בבית ומקבלת שכר. ועדיין, הם הטילו עליה רק קנס מזערי, שאותו כולנו מימנו כבר מזמן, במקום לפעול להדחתה המיידית.
פרח לרנר חשודה במרמה מאז אוקטובר 2015. כבר אז נחקרה במשך שעות. ועדיין, במשך כל הזמן הזה, שילמנו לה משכורת. עד כמה יכול השירות הציבורי לירות לעצמו ברגל? בצורה הזו, המדינה בעצם ממשיכה לשדר לבעלי אינטרסים את המסר הבא: תשכרו בוחשים מקצועיים כדי לקדם מדיניות. אין לכם כסף? בעיה שלכם!
מה אנחנו כציבור יכולים וצריכים לעשות? לגנות בכל מקום אפשרי את התופעה ואת היוצרים שלה. אם הרשויות מסרבות לשרטט גבולות גזרה נורמטיביות, אנחנו חייבים לעשות זאת במקומן.
הכותב היא עיתונאי עצמאי, מפעיל פרויקט "מאה ימים של שקיפות" באתר, בפייסבוק ובטוויטר