בשבוע שעבר המאכל הלאומי של ישראל הפך לסמל המאבק ברבנות הראשית. פלאפל התאומים בגבעתיים שסירב לשלם למשגיח הכשרות שלו ובגין כך נשללה ממנו תעודת הכשרות, הפך לגיבור הלאומי ולכזה שתורים ארוכים משתרכים אל מחוץ לחנותו, על מנת לזכות במנה ממה שפעם כונה "הפלאפל של המדינה".
אפשר וצריך לקיים דיון רציני על מקומה של הרבנות בחיינו, אבל זה לא מה שעושה הסיקור של הסרת הכשרות מפלאפל התאומים. ולצד זאת, כבר שנים שהרבנות הראשית לישראל נמצאת תחת מתקפה חסרת תקדים והסתה מסוכנת שלמרבה הצער נושאת פירות - כאשר לפעמים ההסתה עוברת מהמקלדת אל המצית, המטלית, והנפט.
על מה אני מדבר? לפני פחות מחודש, מתקפת האש נגד הרבנות עברה לשלב הביצוע. הדבר שהיה חלום הבלהות של לא מעט עובדים במערכת הדת בישראל, הפך למציאות. שנה שלמה תכנן תושב קיבוץ בגולן כיצד לחבל, להרוס ולפגוע בבתי דין רבניים בארץ ובמועצות דתיות. בחודש שעבר הוא הפעיל שישה מטעני חבלה שגרמו לנזק רב ובנס לא היו נפגעים בנפש.
בית הדין הרבני בתל אביב – הוצת. בית הדין הרבני בפתח תקווה – הוצת. בית הדין הרבני בכפר סבא – הוצת. בית המועצה הדתית בתל אביב – הוצת. בית המועצה הדתית באשדוד – הוצת. בית המועצה הדתית בכפר סבא – הוצת. הנזק שנגרם למבנים ולרכוש מוערך בעשרות אלפי שקלים, אבל נראה שבתקשורת, שבה יש מי שיזדעזע מכל כתובת גרפיטי המרוססת על בית ביו"ש, לא מזועזעים מהצתה קרימינלית ומכוונת של שישה מבני דת.
היינריך היינה אמר: "במקום בו שורפים ספרים - ישרפו בני אדם". היינה לא היה דתי. למעשה הוא ניסה לברוח מהדת שלו עד כדי כך שהמיר את דתו לנצרות. אבל אפילו הוא הבין ששריפת ספרים היא מעשה נפשע, איום ונורא שאסור שיתבצע ולא משנה כלפי מי, או מה הסיבה לכך.
לגיטימציה למעשה חבלני
לפי המסורת היהודית, העם היהודי קיבל את התורה לפני 3,333 שנה. מאז אנו מתמודדים בגבורה כעם אל מול אינספור ניסיונות ברוטליים, גזירות, שריפות, מעשי ביזה והרס. דברים שנועדו לשבור את הגוף אך בפועל רק חישלו אותנו כעם חזק ושורד, עם בעל אמונה איתנה שעומדת לא רק במבחן המים, אלא גם במבחן האש.
אחד מעשרת הרוגי מלכות היה רבי חנינא בן תרדיון, שנידון למוות לאחר שלימד תורה והקהיל קהילות ברבים, זאת למרות גזירת השלטונות שאסרו על לימוד וקיום התורה. כאשר הוא הוצא להורג בשריפה, נגזר שישרפו אותו יחד עם ספר התורה שהיה מונח בחיקו. התלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה דף יח) מתאר, כי כאשר תלמידיו שאלו אותו מה הוא רואה, אמר להם "גווילין נשרפים ואותיות פורחות באוויר". האש מכלה ושורפת את החומר הפיזי, אך התורה, הרוח והעוז – נשארים לנצח נצחים.
גם כאן, הצתה של מבנה פיזי לא מורידה מהעוצמה הרוחנית של בתי הדין הרבניים, היא גם לא מורידה ולא תוריד את הסמכות החוקית של בית הדין, סמכות המעוגנת בחוק כדת וכדין. אם רוצים לקיים דיון על יחסי דת ומדינה, הדבר מבורך. מותר שלא להסכים האחד עם דעותיו של השני, אך אסור לנו כחברה שהדרך שתוביל לשם תהיה חרוכה, מפולגת ושרופה. ואל לנו לתת לגיטימציה ולו הקטנה ביותר לאף מעשה חבלני כלפי דתותיהם ודעותיהם של אנשים.
הכותב עובד במחלקת הדוברות של הרבנות הראשית לישראל