מאז שיוסי ביילין נפרד במילים חמות מבנימין בן אליעזר, כולם מדברים על "כבוד המת". תמיד חשבתי שיש משהו מוזר בצירוף הזה (הרי למתים כבר אין כבוד, אלה הזוכרים והכואבים ששומה עלינו לכבד), ומכל מקום אני חושב שהדיון במקרה המדובר צריך להתמקד בנקודה אחרת לגמרי: בכבוד החי.
פרשנים פוליטיים הסבירו לנו שביילין הגיע לאולפן החדשות של הערוץ הראשון עם בטן מלאה על בן אליעזר, אלא שבתא המטען שלו שכבה גם תרבות הדיבור הישראלית כולה. הרי אנחנו מתגאים בהיותנו ישירים, תכלסיים, לא מעונבים, בלתי אמצעיים. בני ישראל אולי כבר לא ערבים זה לזה, אבל הם בפירוש "אחי" זה לזה. סחבקים. ומה לעשות שסחבקיות היא האנטי-חומר של הרספקט.
"כן, אדוני" או "מה בשבילך אבא'לה"?
העניין הוא שאנחנו לגמרי רגילים לזה. אתה נכנס לבית עסק והבעלים פונה אליך בתואר "אבא'לה"? לגיטימי. אדם זר פונה אליך ב"אחי"? ברור. פובליציסט טלוויזיוני מדבר על מה שעשו השבוע "בוגי" ו"ביבי" (או לענייננו - "פואד")? שגור. אלא שבתוך כל הסחבקייה הזאת נשחק מה שאנחנו מייצגים.
אדם שמתייצב בבית עסק הוא לקוח, זר הוא זר, ונבחר ציבור הוא נבחר ציבור. אנחנו אוהבים לתפוס תחת על אומות שמקפידות ב"אדוני" ו"מר", אבל תארים הומצאו בדיוק כדי להזכיר לנו את הפוזיציות האלה. החל בנימוס בסיסי, עבור בתודעת שירות – בראשו של איזה בעל עסק תשב חזק יותר העובדה שהוא משרת לקוחות, זה שמברך אותם ב"מה בשבילך אבא'לה" או זה שאומר "כן, אדוני"? – וכלה באחריות של הממלאים משרות ציבוריות.
כשנשיא ארצות הברית מסיים את תפקידו, התואר "מיסטר פרזידנט" מלווה אותו לשארית חייו. זאת תזכורת לכך שהוא תמיד ייצג משהו גדול מסך אבריו, שהוא חלק ממוסד וממסורת. כך שהחשיבות של "מיסטר פרזידנט" טמונה לא רק בכבוד שהתואר הזה אמור לעורר אצל הסובבים, אלא גם בתודעה של מיסטר פרזידנט עצמו. במקרה של טינופת פוליטית או בהתעורר הצורך לשלוח חיילים לקרב, התזכורת הקבועה הזאת לפוזיציה עשויה להיות ההבדל בין העדפה אישית ואחריות ציבורית.
מבט מהיציע
אני לא רוצה להגזים בחשיבותה של הפורמליות. כלומר, ברור שאנשי ציבור עושים דברים בעייתיים גם במדינות שבהן המיניסטר מכונה "אדוני השר" ולא "פואד". אבל גם אם נשאיר את הדיון בגבולות תרבות הדיבור, הרי מובן מאליו ש"אבא'לה" בפלאפל השכונתי וצרחות ב"יציע העיתונות" הם שני צדדים של אותו מטבע. שתרבות הדיבור הלא מכבדת שלנו מחלחלת מהרחוב לטלוויזיה, מההוויה לתודעה.
ההשתלחות של ביילין עשתה כותרות כי מי היה מאמין ש"הפודל של פרס" (קופירייט: יצחק רבין) ינבח ככה, והיא עשתה כותרות כי המתים הם באמת האחרונים שאנחנו מקפידים לא לדבר בהם סרה. מתי בפעם האחרונה געשה הארץ סתם כי אנשים נכנסו זה באמא של רעהו בטלוויזיה? סתם כי במקום דיון היו צעקות?
כשצרפתי מדבר עם אדם זר, הוא פונה אליו בגוף שלישי. זאת הקיצוניות הרחוקה ביותר מהישראליות, ולא הייתי מאחל לנו מידה כזאת של דיסטנס. אבל "כן אדוני" זה בסיס לכבוד הדדי מינימלי ולתודעת שירות בסיסית, היכולת להקשיב בנימוס ולדבר בווליום סביר היא תנאי יסוד לכל דיון, ו"אדוני השר" זאת הגדרה מחייבת לשני הצדדים: הדובר מחויב לזכור את המוסד שמאחורי האדם, והשר מחויב להבין את האחריות שמאחורי התפקיד.
אז לא, אני באמת לא רוצה להגזים בחשיבותה של הפורמליות. אבל אם נקפיד קצת בכבודם של החיים ושל התפקידים, אולי – רק אולי – יהיה קצת יותר נעים לחיות במדינת ישראל, ופחות אנשים בה ינצלו לרעה את הפוזיציה. ואז אף אחד לא יבוא שנייה אחרי מותם ללכלך עליהם בטלוויזיה.