לפני שנתיים נכנסתי לבית הכי מפורסם במדינה, בית "האח הגדול". בתור ערביה, אם רציתי או לא, נכנסתי בשביל למלא משבצת מסוימת. בתכנית מסוג זה, תמיד מרכיבים את הפאזל ממכלול של אנשים דתיים, הומואים, פולנים, אשכנזים, מזרחיים, ערבים וכדומה. אמג'ד כוכב "עבודה עברית" ואני תפסנו את אותה המשבצת.
מהמקום שלי, אני יכולה לומר ש"עבודה ערבית" היא סדרה ענקית. יש בה סאטירה והומור שלא נראו כמותם על המסך בישראל. פעמים רבות היא דומה למציאות ולעיתים היא אף מקצינה את המציאות עד כדי גיחוך. הפרק בו אמג'ד נכנס לבית "האח הגדול" היה מאד קיצוני. המשימה שהוא קיבל, במטרה להראות את הדינמיקה בין יהודים לערבים, הייתה קשה מנשוא. אישית לא הייתי רוצה להיות במקומו, זה באמת לא נעים לגלות שלאנשים אין רחמנות.
לקחת חלק בתוכנית כזו היא משימה גדולה בפני עצמה. למישהי כמוני, אימא ערבייה מוסלמית, לא היה קל להיות תחת מעקב של כל כך הרבה מצלמות, ביום ובלילה, רצוף, 24 שעות ביממה. לפני שנכנסתי לבית תכננתי, בראש ובראשונה, להראות ולעניין את הצופים בעוד כמה דברים שלא ידעו ולא ראו. לשתף אותם ולהעביר להם מסרים.
אלה היו התחושות לפני הכניסה לבית, אבל בתוך הבית דברים נראים אחרת. הייתי עסוקה בלהתמודד עם האתגרים של לגור עם כל שאר חלקי הפאזל, להישאר שפויה ולשמור על השקט שלי. זה לא היה קל – ברגע אחד אפשר לאבד את השליטה על עצמך. אבל לקחתי את הבית הזה ואת כל מה שקרה בו כחוויה מדהימה.
ההדחות נתנו לי כח
בתוך הבית חוויתי ניתוק מוחלט. לא הרגשתי ולא ידעתי מה אנשים חושבים, מה אנשים רואים ומה ההפקה עצמה מראה לצופים. עם זאת, מחשבות על "איך אני אצא" או "מה יגידו ויחשבו עליי", כל הזמן ליוו אותי. הכי חשובים היו לי הילדים שלי, שלא יעליבו אותם או יזרקו לעברם איזו מילה לא טובה, וכמובן בעלי והמשפחה הקרובה והרחוקה. כל הזמן המחשבות האלו עלו לי בראש, רק שאני לא אפגע במישהו.
בתוך הבית הסתדרתי עם רוב הדיירים והרגשתי את אהבתם אליי, אבל לא ידעתי מה מרגישים כלפיי הצופים בחוץ. לא יכולתי לדעת מה הצופים חושבים עליי, מה אני משדרת להם, אם אני מצליחה להעביר להם מסרים ואם הצלחתי לחדור ללבם. אבל תמיד אחרי הדחות, כשהייתי נשארת בבית, זה נתן לי כוח. ההרגשה שהצופים בבית אכן אוהבים אותי ורוצים לראות אותי עוד ועוד חיזקה אותי.
אחרי שיצאתי מהבית כל הרגשות הפכו לעובדות, והתחלתי להרגיש את האהבה בפועל. עד היום, שנתיים אחרי, אנשים מכל הגילאים, מכל המינים ומכל המגזרים, עוטפים אותי באהדתם ותמיד אומרים לי "כל הכבוד" ומחמיאים לי על הדרך שבה הצגתי וייצגתי את עצמי. לי זה לא היה נראה שעשיתי משהו גדול, בעיניי זו דרך חיים. הרבה פעמים אומרים לי משפטים כמו "ייצגת אותנו בצורה מדהימה", "העברת מסרים חיוביים", "ייצגת את האישה הערבייה בכבוד" - הדברים המקסימים שאני שומעת מחזירים אותי לרגעים שלפני הכניסה לבית ולתחושות שהיו לי גם בתוך הבית. זה מראה לי שאכן העברתי מסר ונתתי תמונה חיובית ותחושות נעימות למי שצפה.
החוויה שלי בבית "האח הגדול" הייתה בדיוק ההפך מזו של אמג'ד, בעקבות המשימה שקיבל. אני חייתי בתוך הבית בצורה אותנטית – וטוב שכך. אני מקווה שבשנת 2033 ערבייה ב"האח הגדול" יהיה דבר רגיל ובנאלי, והתקשורת לא תצטרך בכלל להתייחס לזה.