לפני מספר שנים, במחסום בצפון הבקעה, איתרע מזלו של דובר ערבית לנהוג בג'יפ. או שמא עלי לומר שאיתרע מזלו והוא סרב להבין מדוע חייל המילואים שעוצר אותו מתעקש להתייחס אליו כאל חשוד. עבור החייל, עצם העובדה שפלסטיני מפקפק בסמכות שלו להוציא אותו מהרכב ולחפש מה שרק ירצה הייתה מוזרה כל כך, שהוא לא הפסיק לצחוק. את הקצין שעמד מאחוריו זה הצחיק פחות, והוא היה זה שנתן את המכה הראשונה. החייל היה זה שהצמיד אותו לרכב בכוח והבהיר לו פיזית ומילולית שלא מתעסקים עם חיילים במחסום. בטח לא כשיש לך מבטא כזה.
לו רק היה מדובר בפלסטיני, זה היה עוד חלק מההווי הפלוגתי ביחידה. אלא שהערבי הספציפי הזה היה ישראלי, ועוד עובד מדינה. כזה שיודע לפנות למשטרה, ואפילו זוכה להתייחסות. צה"ל נאלץ להתייחס. הסמג"ד החטיבתי נשלח אל יחידת המילואים, כדי להבהיר שמדובר באירוע שלילי, שאסור היה שיתרחש. אפילו אם באמת היה מדובר בפלסטיני. אבל מולו הוא נתקל בחיילי מילואים, שלא הבינו על מה הוא מדבר. מדובר בערבי שעשה בעיות. יש עוד דרך להתמודד איתם? סדרת החינוך הקצרה נכשלה.
כולכם טרוריסטים
נדמה שיש פער גדול בין החיילים האלה, ששמחים על ההזדמנות שניתנה להם להפגין כוח, לבין ששת חיילי המילואים שעמדו מן הצד, "נבוכים ומתוסכלים", והניחו ל-50 מתנחלים מיצהר להשחית את המוצב שלהם. אלא שמדובר באותו סוג של חיילים. הסוג שאינו אמון על שמירת הסדר (תפקיד שצבא לא אמור למלא, למקרה שהפרט הכמעט בנאלי הזה נשכח ביחד עם כל שאר הדברים), אלא אמון על שמירת סדר העניינים הידוע בשטחים: בתחתית שרשרת המזון נמצאים הפלסטינים. בראש ניצבים המתנחלים. קל היה לצפות אירוע שכזה, כמו שקל לצפות מה הייתה התוצאה במקרה שאירוע דומה, כולל ההבהרה שאף חייל לא ייפגע, לו אותם משחיתים היו פלסטינים.
המציאות היום יומית בשטחים אינה מתחשבת בזהותו הפוליטית של החייל שמהווה חלק בלתי נפרד ממנה. גם השמאלנים הגדולים ביותר שמגיעים לשרת באזורים האלה מוצאים את עצמם שומרים על כבישים שמיועדים ליהודים בלבד ("כי מה יש לפלסטינים לחפש פה?", שואל המתנחל), מגנים על מטעי זיתים שמקיפים התנחלויות (אך לא נטעו על ידי מתנחלים, כמובן) ומקימים מחסומי פתע שמבהירים את הנקודה היחידה שחייל המילואים יכול להבהיר לפלסטיני: כולכם טרוריסטים. אם לא בפועל, בפוטנציה.
חיילי המילואים, בין אם הם שמחים על האפשרות לבקר ביצהר, ובין אם הם מסתכלים בקנאה על מעטים שמסרבים להתגייס לשירות, מפנימים את המציאות שסביבם כבר יותר מ-40 שנה: המתנחל הוא השולט. לא סתם כשמגיע רגע העימות מגיעים כוחות מג"ב, שבמבט מבחוץ נדמה שהם אדישים לכל, פרט לפקודת המבצע שלהם.
אפשר רק להסתכל במבוכה ובתסכול בחיילי המילואים האלה, ולהבין שדווקא חוסר האונים שלהם משקף היטב את המצב בשטח. הדגמה חיה לאופי האמיתי של דרך החיים שם: היהודים תמיד מעל הכל, גם כשהם מחליטים לפרוק את זעמם בעקבות פינוי זניח למדי של מבנים לא חוקיים. אולי בדמיונו של אלוף בקריה החשיפה ליסוד האלים שמתגלה בפעולות של תושבי יצהר צריכה לעורר את החיילים לפעולה כלשהי, למראית עין של הגנה עצמית. אלא שבפועל, הם, וכנראה המדינה כולה, הפנימו את העובדה שאיש, לא בקריית הממשלה בירושלים ולא בקריית ארבע לא מתכוון לשנות את המצב הקיים.
נמרוד מירום הוא עורך ב-mako למחייתו, ועושה המון מילואים בזמנו החופשי