האסון בכרמל הוא עדות בוערת ולוהטת לאובדן האמון בין מדינת ישראל ובין מדינת תל אביב. במרומי הכרמל ובשיפולי הנגב יאמרו לך כולם, חצי בזעם וחצי בכאב, שהשלטון המרכזי מוכן לספוג מאות סיכונים בפריפריה ולא אחד במדינת תל אביב.
האמת צריכה להיאמר: הפריפריה של מדינת ישראל הפכה למעמסה חברתית וכלכלית עבור השלטון המרכזי. את התקציב, כך מסתבר, נהוג להעביר כמה ימים לפני כל אסון וכמה ימים אחריו בישיבת ממשלה מאולתרת. האלתור, על חשבוננו.
אל תתבלבלו, ראשי המדינה עסוקים היום, אף יותר מבעבר, בהשתקת הזעם הציבורי הפריפריאלי. הם הבינו את כללי המשחק שרובנו מעדיפים שלא לשמוע ולבלוע – קודם נכבה, אחר-כך נסיק מסקנות. קודם נבטיח, אחרי כן נבצע, מה שנוכל. עכשיו שהאש כבתה הפריפריה חוזרת לקרבות ההישרדות, ושם אין לה סיכוי מול השלטון המרכזי. עצוב לומר זאת, אך זה "מול" ולא "ביחד".
כשהשמועה שהאש פרצה במזבלה הפיראטית הפכה לנימוק של ממש בקרב מקבלי ההחלטות, לא שמנו לב באיזו מהירות שכחנו שהיא פיראטית ושכולם ידעו מקיומה. אף אחד גם לא סיפר שהמזבלות הפיראטיות הן מכת מדינה ידועה מזה שנים, והן הדרך של רשויות רבות לממן את הקיצוצים האינסופיים בתקציביהן ובמענקי האיזון שלהן.
יום אחד יעבירו את פי גלילות למפרץ חיפה
וזה הסיפור של המרחק בין שתי המדינות, שביניהן גבול של תודעה, שפה וכוח. כאן אנו יודעים שלחיות ביחד זה צו מוחלט. שאחרת, אין לאף אחד סיכוי. הסולידריות בפריפריה היא לא סיסמא, אלא היא גורל של מציאות שדורשת ממך להתמודד עם האחר. במדינת תל אביב הוקם גטו של פליטים חסרי זהות שמנקים ומשרתים את מדינת העושר והצמיחה. שם כשהאחר יצעק, יקבעו שהוא צריך לעבור את "קו חדרה", ואם הוא ישתוק הוא יחזור. לזה משרד הפנים תמיד ימצא זמן כי צריך לשמור על תודעה "יהודית", יהודית לשיטתו.
כאן מדברים על רגשות ומשתפים בחוויות של ניכור. איך העסק של השכן חווה מכה אנושה במלחמה ולא התאושש, איך התקפי החרדה חוזרים בכל פעם שנשמעת סירנה. במדינת תל אביב יושבת הוועדה שמחליטה מי מאתנו מתחזה ומי לא, והשפה שלה היא שפה של הוכחות וקריטריונים. העסק קרס אחרי חמש שנים? הקריטריון שלך פג תוקף, וכך גם אתה. ביום הבדיקה לא פחדת? סימן שהבראת, ואם ההתקף יחזור תתבע החמרה. ותהיה חזק.
וכאן אתה נלחם כי אין לך סיכוי אחר, אתה נאבק כי מתעלמים ממך. יום בהיר אחד תתעורר להחלטה, שחוות הגז בפי גלילות כל כך מסוכנות לתושבי תל אביב ויושבות על שטח נדל"ני יקר כל-כך, שטוב יהיה להעבירן ללב אזור התעשייה שבצ'ק פוסט, מרחק הליכה ממקום התאונה שבבתי הזיקוק מהשבוע שעבר. ולפני שעוד תספיק לעכל, תגלה שבשביל הזבל שמייצרים תושבי המגדלים העגולים, המרובעים והמשולשים, אחרי שסגרו את חיריה, הוחלט להקים אתר פסולת חדש, 5 דקות מבאר שבע.
השרים כבר מאשימים את קודמיהם
בזמן השריפה עמדתי בתצפית הצפונית, והעשן הסתיר את מדינת תל אביב, שלא עצרה לרגע. הרי החיים ממשיכים, ואם בצפון באמת יסבלו – הם יכולים לבוא ולהתרענן במרכז. ובינתיים, טובי המוחות מחפשים נוסחה משפטית מיוחדת, שעלותה התקציבית נמוכה, להגדרת האסון. את הנוסחה יקבע צוות מומחים שתמנה הממשלה שומרת השבת ושומרת הנגיעה מכל מה שמחוץ למדינה שהיא הקימה עבור עצמה. ובממשלה יושבים כבר עתה שרים המאשימים את קודמיהם, את פקודיהם ואת עמיתיהם במחדליהם, ואת כולם תחקור ועדה – זו שחבריה ייבחרו אחרי שיוכיחו שהם מסוגלים להפריד בין האחריות ובין לקיחתה.
כאן, בתצפית הצפונית על מדינת תל אביב ההרים צועקים ומזכירים לנו, שערבות הדדית לא קונים בכסף, וסולידריות לא יושבת ארוזה במחסני החירום של צה"ל וממתינה ליום פקודה. כל מה שנזניח וכל מה שנתעלם ממנו לא ייפתר אם המגדל הבא יהיה גבוה יותר. יש סיכונים בחיי מדינה שאין להם מחיר, הם פשוט צריכים להימנע.
האסון בכרמל השאיר אותנו עם ערימות של הזנחה פושעת ומחדלים של יוהרה, אך גם עם מרחק חברתי עצום בין המדינה שלנו ובין המדינה שהמצאנו. בין מדינה שמתפוצצת מזהויות והגדרות ובין זאת חסרת זהות ונטולת אישיות. בין מדינה שהחליטה לחיות ביחד ובין מדינה שהחליטה שהשיטה היא להפריד, הכל.
קודם כל צריך לכבות? אני מעדיף, לשם שינוי, להתמודד עם הכל ביחד.
בועז גור הוא חבר בועד המנהל של המכללה החברתית כלכלית