לא הייתי טורח להתייחס למותו, אלמלא נתקלתי במספר מאמרים (כאן בישראל), המבקשים לשבח ולהעריך את מורשתו ההרסנית של חלאת האדם מונצואלה. עצוב שיש עוד פתיים שאוכלים בתיאבון את אגדת העם על זה שעולה לשלטון כדי לדאוג לעניים על חשבון העשירים.
תחת המנטרה הזו, הרס צ'אבז את ונצואלה – מדינה משגשגת וידידותית לסביבה – עד היסוד. המשותף לכל המדינות שכלכלתן קרסה באירופה הוא שלטון שמאל כלכלי שמרוב רצון להטיב עם העם – למעשה ריסק אותו. החלום הרטוב של האנרכרוניסטים שקוראים לעצמם פעילים חברתיים (גם כאן בישראל) זו ההתנכלות לעשירים והתנפלות על בעלי ההון.
מה שלא מבינים זה שהכלכלה לא יכולה לזוז מטר ללא העשירון העליון. אפשר לכונן מדינת רווחה, אבל במדינה כזו – שבה כולם כמעט יהיו שווים – האפשרות להשיג מותרות שהיום נראים לנו כמובן מאליו – תהיה בלתי אפשרית.
סמבה, כדורגל ובורות
צ'אבז הבריח את המשקיעים מונצואלה, השתלט על מקורות הנפט של ארצו ונתן לעניים מוטיבציה אדירה להמשיך ולהיות מסכנים וחסרי יכולת: הוא סיבסד אותם ובכך יצר שכבת מעמד נמוך נרחבת. זו ההתחלה של חברה חולה ובונצואלה העשירה יחסית החלו להרגיש איך הופכת ישות שהיא גן עדן כלכלי וחברתי למקום שאי אפשר לחיות בו.
בדרום אמריקה זה אסון לתת את הכח לעם. הפשיעה גוברת, המאפיה חוגגת והסמים זורמים כמים. אפשר רק להתגעגע לחונטות הצבאיות ששלטו בארגנטינה, ברזיל וצ'ילה כדוגמא, התעסקו בעצמם ויצרו שקט תעשייתי.
מגוחך עד מרגיז היה לשמוע את נשיא ברזיל לשעבר לולה, מטיף לנו על תהליך השלום. לראש מדינה נבערת, נטולת תרבות וקידמה שגולת הכותרת שלה זה סמבה וכדורגל (אינני מתחייב על הסדר) – מוטב לשבת בשקט. כמוהו כנשיאת ארגנטינה – עוד חצופה שמעזה להציג דעתנות על נושא איראן, אך בפועל מדינתה ממשיכה לפשוט רגל.
ארגנטינה וברזיל, כמו צ'אבז, מייצגות את הקו החדש והמדאיג בדרום אמריקה: שלטון שמאל סוציאל, בו ראש המדינה מעניק כביכול הטבות לעם (אך בפועל מרסק אותו כלכלית וחברתית) ביד אחת וביד השנייה דוחף את האף שלו לעניינים לא לו.
אחזיק את כל אצבעותיי לכך שקפרילס ינצח בבחירות בונצואלה ויהיה קוביית הדומינו הראשונה שתפיל בזו אחר זו את שליטי השמאל הלטיני – חצופים, דעתניים ומותירי הרס רב למדינתם ולעולם כולו. ואם אפשר כבר לחלום, אז הלוואי ויבוא יום והחונטות הצבאיות יחזרו ויעשו סדר באנרכיה הדרום אמריקאית.