דמיינו לכם לוליין על חבל. זה אתם. מנסים לעבור את החיים ברמה זו או אחרת של שיווי משקל, בקצב זה או אחר, ברמת מצוינות זו או אחרת. מתחתיכם יש רשת ביטחון. אולי כמה. למשל רשת הביטחון הזוגית שלכם, המשפחה, העבודה, אולי גם הקהילה או החברים. ומה עם כסף? רשת ביטחון כלכלית בטח מסדרת אתכם טוב. רובנו רוצים להאמין שבכל מצב שהוא נצליח לעבור על החבל בביטחון. שגם אם ניפול, אנחנו עטופים כל כך, אהובים כל כך.
כולנו? לא בדיוק. יש אנשים שהיכולת שלהם לעבור את החיים בשיווי משקל נמוכה יותר. יש כאלה שאין להם רשת ביטחון זוגית, שבאים ממשפחה לא חזקה, או כאלה, ירחם ה', שגם אין להם כסף. מה שמפריד בין אנשים אלה לבין רחמי ה', זוהי רשת הביטחון הסוציאלית המורכבת מעובדי רווחה, אנשי חינוך, מערכת הבריאות, פסיכולוגים בשירות הציבורי. רשת הביטחון הסוציאלית של המדינה היא הדבר האחרון שמפריד אדם נופל, מלהתרסק לגמרי.
אבל איך זה נוגע לי, חושב אדם מן היישוב, כזה שיש לו את עצמו, את כישוריו, יכולותיו, זוגיות חזקה ובריאה, משפחה תומכת, עבודה מספקת, משכורת טובה, קהילה חזקה. במה זה נוגע לי, שואל אדם כזה, או שאינו שואל כלל.
זה נוגע. בכמה רמות. קודם כל, כי רובנו לא רוצים לעבור ברחוב ולדלג מעל חסרי בית. רובנו מזדעזעים לקרוא בעיתון על אסונות שנגרמים כתוצאה ממצוקה זו או אחרת. רובנו אנשים מוסריים. אבל זה נוגע גם ממקום אישי הרבה יותר. מהמקום שבו לפעמים הרשתות נקרעות. לפעמים הן נקרעות ממש בבת אחת.
כל עובד סוציאלי שיושב בלשכת הרווחה ומקבל פניות ראשונות, מכיר את הסיטואציה בה מגיעים לפגישה אנשים שלא היו מאמינים שלכאן הם יגיעו. קוראים לזה צרות בצרורות, צירופי מקרים אכזריים, מצב שבו כל המערכות התומכות קורסות. הורים שמגיעים לאחר אבחון אוטיזם לילד, גירושין קשים, גילוי של מחלה, התרסקות כלכלית ולפעמים הכל יחד. זה עצוב אבל שכיח שהמון דברים קורים יחד - "בדיוק כשהתגרשתי בגירושים מאוד מכוערים, אבא שלי עבר שבץ מוחי", "בדיוק כשנולדו התאומים, בעלי פוטר מהעבודה" וכו' וכו'.
את המצב המפחיד, המצמית הזה, שבו אין תמיכה, אין לאן ללכת, אין ממי לבקש עזרה, את המצב הזה אנחנו רוצים להדחיק. לא להאמין שאי פעם נגיע לשם. שמתי שהוא לא יהיה לאן לפנות. אבל כל עוד אנחנו שם, העובדים הסוציאליים, יש למי לפנות.
רשת הביטחון הזו קרועה
כבר שלושה שבועות שאין רשת כזאת במדינת ישראל. שלושה שבועות אין לאן לפנות ואין אף אחד ששומע את הזעקה של מי שנופל. לשכות הרווחה סגורות, אין שירות סוציאלי בבתי החולים, אין טיפול במרכזים למניעת אלימות, גם לא במרכזי קשר. אין.
מדוע לא שומעים את "אוכלוסיית הרווחה", את אותם אנשים שנופלים וזקוקים לתמיכה? כי כשכל הרשתות נקרעות, כשאין לאן לפנות, אתה לגמרי שקוף. האדם היחיד שאליו תוכל לפנות, כשאף אחד כבר לא שומע, זה העובד הסוציאלי. כשאנשים חזקים נפגעים, זעקתם נשמעת. אבל כשהנפגעים הם אנשים מודרים, חלשים, לא יישמע קולם ואף אחד לא מקשיב.
כשילד מגיע עם חבלות לבית חולים, אין שם עובדת סוציאלית שתבדוק מאיפה החבלות הגיעו. כשאם צעירה יושבת עם תינוקת בוכה בבית ולא מסוגלת לטפל בה, שכן היא בדיכאון לאחר לידה, אין מי ששומע את הבכי שלה או של התינוקת. כשאישה מוכה בורחת מבעל אלים, לאן היא הולכת היום? מי שומר כיום על מי שאין לו אף אחד?
אין מי שישמע את הזעקה
שבע עשרה שנה, מאז השביתה הקודמת, העובדים הסוציאליים היו אלו ששמעו את הזעקה, שטיפלו, שתמכו. אבל הזעקה לא נשמעת בחברה, בתקשורת, במשרדי הממשלה, באוצר. זעקת הלוליין הנופל לא מעניינת אף אחד ולא נשמעת בשום מקום. גם העובדים הסוציאליים, שנמצאים שם לתמוך ולהקשיב, נעשו שקופים עם הזמן. בלתי נראים. כשעובד סוציאלי מקבל תלוש משכורת של של פחות מ-4000 ש"ח בחודש, האין הוא שקוף?
האוצר הציע לעובדים הסוציאליים הסכם מביש, שמוצג בתקשורת כהסכם טוב, אך הוא לא. מדובר בתוספת שתינתן בפעימות של מאתיים שקלים כל חצי שנה, במשך שלוש שנים. לברוטו. זה עלבון ממשי. האוצר ממשיך לא לראות. ההסתדרות תומכת בהסכם. גם בעיני ההסתדרות, העובדים הסוציאליים שקופים, בלתי נראים. הפוליטיקאים מראים כתף. התקשורת מתעסקת במה שיותר צהוב ומעניין.
לאט לאט, גם הרשת הזאת, האחרונה, זאת שמתחתיה קיימים רק חסדי האל והתהום הגדול, גם הרשת הזאת מתמוססת. אם לא יישמע קול גדול, זעקה גדולה, קריאה ציבורית גדולה, לא יהיה יותר ביטחון סוציאלי במדינת ישראל. יש מדינות כאלו, שבהן אין שירות סוציאלי. לוב, קולומביה, סודן. באיזו מדינה אתם רוצים לחיות?
פורסם במקור בבלוג של אמיתמי בבלוגיה של תפוז