רפואה שבורה

ביום שבו התחלתי לכתוב, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתחבא מאחורי שם בדוי. כתבתי כבר על סקס, על המשכורת שלי, על אקסים ועל כל הנושאים שעלולים להתנקם בי בחזרה, הכול תחת שמי המלא. והנה, אני מוצאת את עצמי מסתתרת מאחורי אות אחת. למה? כי בשלב מסוים במהלך הלילות הארוכים שביליתי עם אמי בבית חולים לאחרונה, התחלתי להאמין שהפרנויה שלה שהאחיות מתנכלות לה היא לא רק תוצאה של פגם מוחי, אלא אמת של ממש.

הסברנו לה שהאחיות כבר ראו מיליון חולות כמוה, שהן מכירות את ההתקפים של המחלה, שאין להן אנרגיה להקדיש לכל חולה במחשבה אם לאהוב אותו או לשנוא אותו. אבל באמת שהיה קשה להסביר מה הסיבה לכך שהיא נשארת לבד כשהיא מתעוררת באמצע הלילה ומתחננת שמישהו יעזור לה ללכת לשירותים, או שהאחיות אינן ממלאות אחר כללי הטיפול במחלתה, הדורשים דיוק ודייקנות.

זה היה יכול להיות כל בית חולים, לכן אני לא מציינת את שמו. זו הייתה יכולה להיות כל מחלקה, ואלה היו יכולים להיות כל רופא וכל אחות. במרוצת השנים והמחלה כבר בילינו הרבה ימים בהרבה מחלקות, ומעולם לא נתקלנו ביחס אחר. בפעמים הראשונות הלב נסער ואתה צועק על הצוות כשאתה רואה את האישה ששוכבת לצידה ונאלצת לעשות צרכים במיטה כי כפתור לחצן החירום הוא רק קישוט, אבל אט-אט אתה לומד לשקוט. לא לקחת את הסיכוי שמישהו מהצוות הרפואי יזכור אותך לרעה, ויהפוך את השהות המחרידה למזעזעת.

אל תהיו נחמדים, רק תעשו את העבודה

כשהתחלנו לחלק בינינו משמרות – מי נמצא עם אמא ביום ומי בלילה, למקרה שהיא תרצה פתאום לעמוד ולא יהיה שם אף אחד שיסייע לה בזה, הרגשתי שזה בכלל לא הגיוני. הרי כל מטרת האשפוז היא שתהיה תחת פיקוח רפואי, אז איך ייתכן שהאנשים היחידים שיודעים איזה תרופות היא צריכה לקחת, באיזו שעה ומה תכנית הטיפול שלה הם המשפחה הקרובה? וזה כבר מעבר לרעיון האוטופי של צוות רפואי נחמד, זה פשוט להסתפק בצוות רפואי יעיל, שעושה את העבודה שלו. לא צריכה שתגידו לי בוקר טוב, באמת שלא. אבל רופא אחד שייכנס ויסביר מה קורה פעם ביום – זו לא בקשה מוגזמת.

אז לא אומרים כלום, כי החיסרון של מחלות שאין להם מרפא הוא שכנראה תזדקק לאשפוז הזה פעם נוספת, והרושם שתשאיר אחריך עכשיו ילווה אותך כל ימיך. פשוט לוקחים שק שינה, ועוברים לגור יחד עם החולה בחדרו. אבל מה עושים אלה שאין להם משפחה כמו שלנו? שלא יכולים להרשות לעצמם לפספס ימי עבודה יקרים?

זו לא אשמת הרופאים והאחיות, אני בטוחה בכך. אני משוכנעת במיליון אחוז שכשהם הלכו לעבוד במקצוע הכי חשוב ואצילי שיש, הם לא חשבו על המשכורת שהם יקבלו כרופאים פרטיים. ראינו את זה בשביתת הרופאים, ואנחנו יודעים שהמטרה העליונה שלהם היא לסייע לאנשים. אולי זה מגיע מרום הפירמידה: המשכורות הנמוכות, תנאי העבודה הבלתי אפשריים, העומס במחלקות. אבל למה אמא שלי היא זו שצריכה לשלם את המחיר?

>> כרטיס הג'יידייט של דפני ליף
>> איכס, ריח בחירות