היא: "פה?". את: "כן". היא: "מה עושה?". את: "מבשלת". היא: "יש ספגטי?". את: "כן מאמי". היא: "אוקי אימוש נגמרת לי הסוללה, אני הולכת להתקלח ובאה". אם גם את מוצאת עצמך מתכתבת עם הבת שלך בווטסאפ כשכמה מטרים מפרידים ביניכן, כשאת במטבח והיא בחדרה, אז כנראה שיש לכן בעיה.
טכנולוגיה זה דבר נפלא, באמת, שלא תבינו לא נכון איני נגד. אך כמו כל דבר בחיים בסופו של דבר מילת הקסם היא איזון. אם פעם היינו עולים במדרגות כי לא בכל הבתים היו מעליות ובעצם היינו נמצאים בסיטואציות שהכריחו אותנו להפעיל את הגוף – היום ככל שעובר הזמן הטכנולוגיה מייצרת מוצרים שגורמים לנו לנוע פחות – ולנוח יותר. ופה אמורים להיכנס ההורים לפעולה – אסור לנו לאפשר לילדים להתמכר לישיבה מול הטאבלט ולאכול ביסלי, אלא לעודד עצמם לעשות קצת פעילות גופנית.
כמה ילדים שמנים היו לכם בכיתה?
השמנת ילדים היא אחת המחלות השכיחות של ההווה שלנו, למעשה – בישראל – כ30% מילדי כיתה ז' מוגדרים כשמנים נכון לשנת 2013 לפי בדיקת משרד הבריאות. אתם מעכלים את המספר הדרמטי הזה? פעם, הדבר הזה לא היה קיים, נסו להיזכר כמה ילדים שמנים היו סביבכם כשהייתם בכיתה ז' וכנראה שיותר משניים שלוש שמות לא יקפצו לראשכם – אבל היום, מדובר על כמעט 15 ילדים שמנים, בכל כיתה!
קלאס, מחניים, מחבואים, תפסוני. אם אתם מעל גיל 30 אתם בטח מכירים את המשחקים הללו, אם אתם בני נוער - כנראה שאין לכם מושג על מה מדובר. האם מישהו מכם טרח מתישהו לנסות ללמד ילדיו את המשחקים הללו? האם מישהו מכם דחף את ילדיו לקחת חלק במשחקי רחוב? אם כן - כל הכבוד אם לא, חבל. ואני מהמר – כנראה שלא.
העידן שאנו חיים בו שמחד מאופיין בהתפתחות טכנולוגית מהירה יותר מכל תקופה אחרת ומאידך בציפייה של מעסיקים מעובדיהם להיות זמינים ללא פשרות גרם לנו להפקיר את ילדינו. הטכנולוגיה הפכה לבייביסיטר החדש שלנו וזה מתחיל כבר מגיל צעיר בזמן שהם תינוקות ואנו שמים אותם מול הטלוויזיה, במקום לשבת ולקרוא להם ספר כמו שעשו עבורנו בגיל שנתיים. אך לא רק כשהם תינוקות אלא כך גם לאחר מכן – כשהם מבוגרים יותר. אנו מעדיפים אותם מול המחשב או הטאבלט, במקום שיחזרו הביתה מלאי חול ממגרש המשחקים כי הבית נראה לנו סביבה בטוחה יותר. והם, הילדים שלנו, משלמים את המחיר
אז מה המחיר הזה שאני מדבר עליו בגין ישיבה מול מסכים ורשתות חברתיות כל היום? הרסני: השמנת יתר, התמכרות לעצלנות, ובדידות. אם פעם היינו משחקים עם החברים שלנו פנים מול פנים, נוגעים, נמצאים לידם – היום הילדים פוגשים את חבריהם בפייסבוק בתור דמויות ורטואליות וכך הרשת מרחיקה את הקרובים ומקרבת את הרחוקים. למעשה, חלק מהמחקרים מראים שככל שיש לאנשים יותר חברים בפייסבוק כך הם מרגישים יותר בודדים וסובלים ממגוון תופעות כמו חרדות חברתיות. לתופעה הזו קוראים "דיכאון פייסבוק", זה השם שנתן לתופעה האיגוד האמריקאי לרפואת ילדים שביסס את דבריו על סקרים שהראו ש 22% מבני הנוער מתחברים לרשת חברתית זו או אחרת יותר מעשר פעמים ביום!
וכך במקום להתפתח רגשית וחברתית הם הולכים אחורה. הבעיה היא שהרשתות החברתיות הן כמו סם שמקהה את הבדידות על ידי תחושה מזוייפת של עשייה והתרועעות חברתית. חברים, זו בעיה שלא הייתה קיימת עבורנו, הדור המבוגר יותר - היינו יורדים למטה, ומשחקים כל החבר'ה בשכונה והיה לנו כיף, ונעים. ובמקום זה – היום, הילדים שלנו בודדים, ושמנים.
אמנם בהתאחדות הספורט לבתי הספר יחד עם משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט מנסים לקדם את המודעות לפעילות גופנית בקרב הילדים באמצעות תוכנית זוזו שכוללת בין היתר את לימוד משחקי הרחוב של פעם והוספת שעה שלישית ייחודית למערכת השעות בה הם נחשפים כל רבעון לענף ספורט אחר, שזה כל זה טוב ויפה אך לא מספיק.
אני פונה לכל אחת ואחד מכם בבקשה אישית. עשו לכם הרגל חדש, קיבעו עם עצמכם שלפחות פעם בשבוע אתם יורדים עם הילדים ומשחקים איתם בשכונה, במשהו, כלשהו. בין אם זה תופסת, מחבואים, או כל דבר. העיקר שתהיה שם קצת זיעה, קצת חול וקצת אינטראקציה בין אישית. שהילדים ילמדו – שיש עוד דברים חוץ ממסכי מחשב.
משה קונינסקי הוא מנכ"ל ההתאחדות לספורט בבתי ספר המפעילה את תוכנית "זוזו" שמקדמת את הספורט התחרותי ותחום משחקי הרחוב בישראל