האיחוד האירופי כפי שאנחנו מכירים אותו - או כפי שהכרנו אותו עד שבאו הבריטים ושברו את הכלים - נולד רשמית ב-1 בנובמבר 1993. שבועיים קודם לכן, ב-13 בספטמבר, חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת על הסכם אוסלו. הייתי בן 19, והעולם כולו נראה לי כמו הבטחה. כמו תקווה.
אני זוכר את טיול הרכב הראשון שלי ביבשת המאוחדת, את התחושה הסוריאליסטית, מעוררת הקנאה מנקודת מבט ישראלית, של מעבר בתחנות גבול פתוחות. בסוף שנות ה-90, כשהזיכרונות מהימים של אוסלו כבר החמיצו לגמרי, הפלא הזה של איחוד בין אויבים לשעבר המשיך להקסים אותי. לעורר בי השראה. סליחה על המילה הגדולה; היא פשוט מדויקת. השראה זה מה שזה היה.
אני זוכר גם את הסדק הראשון בדימוי האוטופי שהיה לי בראש. זה היה שנתיים או שלוש אחרי חילופי המילניום והמעבר של האיחוד למטבע המשותף, האירו. כנראה שמעתי עוד קודם על הנזקים שהמהלך הזה גרם למדינות הפחות חזקות ביבשת, אבל ברכבת לילה מפריז לאמסטרדם שמעתי מתושבת הולנד תיאור מיד ועין ראשונה של מוצרים שמחירם הוכפל בן לילה, של "אכלנו אותה" קולקטיבי.
הסערה שלפני השקט
לא נתתי לסדק הזה לפוצץ לי את בועת האוטופיה. גם עכשיו, כשמדברים על אפשרות של אפקט דומינו בגלל המהלך הבריטי, אני עדיין לא מסוגל לקטלג אצלי בראש את האיחוד האירופי תחת "ניסיון נאה". לעשות את זה יהיה להכריז ביני לבין עצמי שההבטחה של הניינטיז הייתה ריקה מכל תוכן, וזה קשה מדי. מדכא מדי.
אני תמיד מתקשה להסביר את זה לאנשים שלא חוו את כמוני את שנות ה-90 – בין אם הם צעירים מכדי לזכור ובין שהיו מבוגרים או ציניים מכדי להיסחף – אבל לקום בבוקר לעיתונים שמדווחים על איחוד של יבשת שלמה או שמראים לך את הכביש המתוכנן מחיפה לדמשק איכשהו התקזז עם הבקרים של לקום לעוד פיגוע נורא. התחושה, לפחות שלי, הייתה שזאת הסערה שלפני השקט. שאנחנו משלמים בהווה כדי לבנות עתיד אחר.
כשהצטברו מספיק סיבות להתייאש מהמצב כאן בלבנט, אירופה נשארה המקום לשאת אליו עיניים. אני זוכר את עצמי באירלנד, זמן קצר לפני שהמשבר הכלכלי של 2008 הוריד עליה שטוזה, מתבשם (ומתבסם) מהמחשבה על אזור מלחמה – אזור שגדלתי בידיעה שהוא מקרה אבוד – שמצא דרך לשלום. שוב הבטחה. שוב תקווה.
לא (רק) שבר, משבר
לא הרבה פעמים בשנים האחרונות חשבתי במונחים של הבטחה או הרגשתי באזורים של תקווה. מאז המשבר נעשה קשה יותר ויותר להסתכל על אירופה ולהגיד "כזה". ועדיין, הברקסיט זה משהו אחר. נקודת שבר. יש אנשים שרואים בו את המקבילה, או ליתר דיוק את תמונת הראי, של נפילת חומת ברלין ב-1989. אבל אותי זה רק זורק שנה קדימה, לשנות ה-90. זורק ואז דורך.
יותר מכל הפיגועים, יותר מ"סיינפלד" ויותר מרצח רבין, הניינטיז היו בשבילי זמן של אופטימיות. אם גרמניה מתאחדת עם בריטניה והפלסטינים לוחצים לנו ידיים, אז הכל אפשרי. אז לא משנה כמה חרא עכשיו, בסוף-בסוף יהיה טוב. ומי שבגיל 19 שאף מלוא הריאות תקווה, קשה לו בגיל 42 להגיד "סרק סרק".