הפגנה מחוץ לביתו של סילבן שלום (צילום:  Photo by Flash90)
הפגנה מחוץ לבית של סילבן שלום. נצורים בבית: אחי הקטן, סבתא שלי והחתול | צילום: Photo by Flash90
לפני שנים רבות אבי ז"ל, עמירם ניר, כתב מאמר אייקוני תחת הכותרת "שקט, יורים". המאמר הסביר שבשעת מלחמה, כשאויבנו תוקפים מכל עבר, אין מקום לדיון וביקורת ציבורית. צריך להיות מאוחדים בשעת מלחמה ולאחריה יבוא חשבון הנפש. אבי ז"ל היה איש מפלגת העבודה ויועץ רה"מ לענייני טרור ואי אפשר להאשימו בחרחורי מלחמה – אבל גם כאיש שלום הוא הבין שצריכים להיות חזקים ומאוחדים כי אחרת לא נוכל לאויבינו. בשנים שלאחר מכן הביטוי הזה שימש למטרה אחרת לגמרי. הוא ביטא את הגישה הרווחת שזלזלה בשיח חברתי ואזרחי והעדיפה על פניו את השיח המדיני-צבאי-פוליטי. "אנחנו מוקפים באויבים!", "האיום האיראני!", "המצב עם הפלסטינים!" כל אלו קודשו כנושאים החשובים היחידים על הפרק – וכל השאר זה מותרות.

אבי המאמץ, סילבן שלום, שהיה אולי הפוליטיקאי היחיד שניסה להסיט את הדיון הציבורי לשיח חברתי אזרחי, נותר מתוסכל מול מדיניות ה"שקט יורים" שהפוליטיקאים והתקשורת פמפמו לנו שוב ושוב. ואז, סופסוף, המציאות ניצחה את הפיקציה והספין. המשברים הכלכליים הבינלאומיים, המדיניות הכלכלית שסבסדה מגזרים מסוימים על חשבון מעמד הביניים והמחאה החברתית, הביאו לכך שסוף סוף אחרי עשרות שנים של שיח מדיני בעיקרו, שלווה בזלזול בשיח החברתי – כבר אי אפשר היה להתעלם מסדר היום החברתי, הקיומי לא פחות מהאיומים המדיניים.

בעיני אחת מהסיבות להצלחת המחאה, הייתה שהיא פתחה את שעריה לכלל המגזרים והדיון היה על מדיניות ולא על אנשים. המחאה הייתה א-פוליטית כמעט, לא כוונה כנגד אישים אלא כנגד מדיניות – והעם התגייס. אנשים נוטים לזלזל בתוצאות המחאה, אבל הם לא מבינים עד כמה היא השפיעה וחלחלה לקרבנו: השינוי בשיח, שבא לידי ביטוי פשוט בעובדה שהיום התקשורת מסקרת אייטמים חברתיים וכלכליים לא פחות ממדיניים, העובדה שמאות חברות במשק ביטלו או דחו העלאות מחירים (וכנ"ל לגבי פוליטיקאים), 19 המנדטים ליאיר לפיד ועליית קרנה של מפלגת העבודה – כל אלו הם רק חלק קטן מהשינוי העצום שהתחולל כאן.

אבל עם כל זה, גם למחאה צריכה להיות גבולות – ונדמה שפיצוי היתר שנגרם בשל שנים של הדחקת הנושא, מוביל להקצנה מסוכנת שפוגעת במטרות המחאה. אפשר לדבר על ההסתה נגד אישים במקום דיון על מדיניות, אפשר לדבר על החלוקה הדיכוטומית של חלק מהמוחים ל"אנחנו" ו"הם", ששם כל פוליטיקאי או אדם עמיד, נמצא בקטגוריית המושחתים. במקום לצאת מנקודת הנחה שיש חילוקי דעות שצריך לדון בהם אבל כולם מונעים מרצון אמיתי להוביל שינוי לטובה, יש דה לגיטימציה ודמוניזציה לאותם פוליטיקאים או בעלי ממון.
השיא השלילי מבחינתי מתבטא בהפגנות מחוץ לביתם של אותם אישים.

טרור מול ילדים

ב2003, כשאבי המאמץ כיהן כשר האוצר, הכלכלה העולמית הייתה במשבר עמוק. הוא הוביל רפורמות שהצילו את המשק (ויוחסו לאחרים שבאו אחריו) וניהל ביד רמה את תקציב המדינה בתקופה סוערת זו. אך זה לא מנע מהמוני מפגינים לצבוא על דלתות ביתנו בהפגנות שגלשו לא אחת לאלימות מילולית ופיזית וחשש אמיתי לחיי היושבים בבית. זכורה לי במיוחד הפגנה שארעה בשנת 2003, כשפורסם אייטם לא נכון על כך שהאוצר שוקל לקצץ בתקציב התרבות. מאתיים מפגינים עם מגאפונים הגיעו אלינו הביתה ביום שבת ברעב. הם קיללו במגאפונים את סילבן, את אמא שלי וצרחו סיסמאות שהמרחק בינם לבין תרבות הוא אינסופי. בבית שהו באותו יום אחיי הקטנים שהיו אז בגילאי 5 ו-8 (תאומים). הם נאלצו לשבת בבית ולהקשיב במשך שעות לאנשים שמקללים את אבא שלהם.

נמרוד ניר חגג יום הולדת 2011 (צילום: ראובן שניידר)
קיללו במגאפונים את סילבן ואת אמא שלי | צילום: ראובן שניידר

בשלב מסוים המפגינים החליטו לפרוץ פנימה. הם התעמתו עם השוטרים באלימות קיצונית, שהביאה לאשפוזם של שלושה שוטרים ושני מאבטחים בבית החולים. הם פרצו את השער ושברו את התאורה בבית, כשהשוטרים מנסים להדוף אותם בגופם. באותה שעה אחיי ואני ישבנו מלאי אימה ופחד, מאווירת הלינץ' המתממש ובא כשהמפגינים פרצו פנימה. בשלב מסוים הם זרקו ארון קבורה שחור לתוך הבית, שפספס אך במעט את ראשי. זו הייתה סכנת חיים שכל מי שמזלזל בה בגדר "יאללה, אז הפריעו לכם לראות את האח הגדול!" לא באמת מבין את האימה שילדים בני 5, 8 ו-18 (אני) חווים במצור כזה. ברגע האחרון שוטרים נוספים שהגיעו הצילו אותנו מהמפגינים שכבר היו בדרכם לדלת הכניסה.

מראות דומים נצפו בסוף תקופת המחאה. דווקא כמי שתופס עצמו אקטיביסט ומעורב בהמון ארגונים שמקדמים נושאים חברתיים, כאב לי על הזילות של המחאה. כאב לי שבשם הצדק והערבות ההדדית, משליטים אימה וטרור על ילדים קטנים. כאב לי שבמקום לדון על התוכן, מקללים את הבנאדם ומאיימים עליו.

כשסילבן מונה לשר האנרגיה והמים, שמחתי. הרגשתי שאדם כמותו, שנולד בטוניס, גדל בבאר-שבע ועשה הכל בעשר אצבעות, יוכל לקדם את הרפורמות בנושא המשאבים שיוזילו משמעותית את ההוצאות החודשיות של כל משפחה. בקושי חודש עבר והוא טרם למד את כל החומר, אבל זה לא הפריע למפגינים לקיים הפגנה ("פעולה ממוקדת" הם קראו לה בהזמנה) מחוץ לביתו הפרטי בשבת האחרונה. המפגינים באו לדבר על הגז והתנגדו להמלצות ועדת צמח (ועדת מומחים מקצועיים שנבחרה כדי לא להשאיר את הנושא בידי פוליטיקאים).

לפני שהוא בכלל התייחס לנושא, הם החליטו להפגין נגדו. כך, בשבת האחרונה, שוב מצאתי את עצמי במצב המוכר והקשה; בחוץ – חמש מאות מפגינים שצובאים על דלת הכניסה למרות שהבטיחו למשטרה שלא יתקרבו לבית. חלקם חמושים במגאפונים רועשים שזועקים בקולי קולות נאצות נגד סילבן וקריאות מסיתות. קיבלנו הנחיה שלא לצאת מהבית וכך ביליתי שעתיים עם סבתא שלי, אמו של סילבן ואישה מבוגרת המתקשה בהליכה, שנאלצת לשמוע רעש מלחמה שוצף וקוצף וקריאות גנאי נגד בנה. היא ואחי הקטן היו הקהל היחיד ש"נהנה" מאותה הפגנה קולנית ואלימה, שהסתיימה במעצר של שני מפגינים (ששוחררו זמן קצר אחר מכן).

המפגינים באו מטעם ארגון מגמה ירוקה, ארגון שאני מכבד ואף תרמתי למטרותיו לא אחת. אך מבלי להתייחס לסוגיית הגז – החשובה בפני עצמה – או אפילו לדיון אם נכון להפגין נגד אדם שעדיין לא גיבש החלטה מלומדת, נחצה כאן קו מסוכן.

מה אשמה הבת של יאיר לפיד?

אני בעד המחאה ושינוי השיח. אני חרד למשאבים שלנו לא פחות מאף אדם אחר. אך כל אלו לא צריכים להיעשות תוך כדי השלטת טרור על ילדים ושכנים של אנשי ציבור. בשביל זה יש קלפי, פייסבוק, כיכרות, כנסת, משרדי הממשלה, אסדות הגז – למה צריך להגיע לבנאדם הביתה בשבת בלילה, לחסום את הרחוב ולנבל את הפה במגאפונים שקולם מגיע לעשרות בתים ובניינים?

הפגנה מול ביתו של לפיד ביום חמישי האחרון (צילום: חדשות 2)
"דמיינו מאות מפגינים שמקללים אתכם מדי יום". הפגנה מול ביתו של שר האוצר לפיד | צילום: חדשות 2

לא הצבעתי ליאיר לפיד ומלכתחילה ביקרתי את התזה שאומרת שלא באמת צריך ניסיון פוליטי או ציבורי כדי להיות פוליטיקאי טוב. אבל גם אני לא יכול שלא לכאוב בשבילו. דמיינו מאות מפגינים שבאים לבית שלכם מדי יום ומקללים אתכם במגאפון. דמיינו את בתו האוטיסטית של לפיד, שנאלצת לשבת ולשמוע במשך שעות על גבי שעות שאבא שלה "גנב", "מושחת", "שקרן" וכו'. האם בשם המחאה הצודקת ניתן להכשיר אי צדק שכזה? האם מעבר לנטייה להסית נגד אנשים במקום לדון במדיניות, לא מדובר בחציית קו כשהדברים מגיעים לביתו הפרטי של האדם – ולא אחת עלולים להתלקח לאלימות של ממש?

אותם אנשים שמונעים לכאורה מתחושת צדק ודאגה לאחר וערבות הדדית, מרגישים חופשי להשליך ארונות קבורה לתוך בית פרטי. אותם לוחמי צדק וחופש לא בוחלים בלהפחיד ילדה אוטיסטית. אותם ספרטנים של מחאה, נהנים לקלל יותר מאשר לדון על התוכן. כמי שהרגיש את זה מהצד השני, אני מזועזע. כמי שתומך במחאה ומטרותיה – עצוב לי. במיוחד כשאני יודע שהם המיעוט שמכתים את הרוב, כי רוב האנשים שבאים לאותם הפגנות הם לא אחת מלח הארץ וחלקם חברים טובים שלי.

בשורה התחתונה, כל התסכול שבעולם לא מצדיק פגיעה בחפים מפשע בשם אותו צדק. זה גם לא אפקטיבי למחאה אלא רק משרת את אלו שמנסים לעשות לה דה לגיטימציה. אם המדיה היא המסר – איזה מסר זה מעביר?

לכן אני מבקש, תניחו לשנייה את השנאה, התסכול והמרמור המוצדקים בצד. וכן, זה נכון שיש גם אנשים מושחתים בעולם הזה. אבל מכאן ועד ה"אנחנו" ו"הם", כשכל הפעולות נגד ה"הם" לגיטימיות, המרחק רב – וקרוב יותר לאנרכיה. ואם בכל זאת אתם חייבים להפגין מול בתים של אנשים – תתחילו באותם מאות אלפים ומיליונים שבחרו באותם מנהיגים ומפלגות שבהם אתם תולים את האשם. המחאה חשובה והיא צריכה להמשיך – בקלפי, בפייסבוק, ברחובות, בכיכרות, מול הכנסת, מול משרדי הממשלה – מהים עד הירח – אבל בבקשה, עזבו את הבית בשקט.

ומילה אחרונה לגבי המפגינים שבאו אלינו במוצ"ש האחרון – הנה המייל שלי, אשמח לקבל מכם חומרים ולשבת בפגישה מסודרת עם ראש הלשכה הרלבנטי. בואו נדבר לפני שצועקים NimrodN@TheBrief.co.il

נמרוד ניר הוא יועץ אסטרטגי ופרסומאי, בנם של ג'ודי שלום ניר מוזס ובעלה סילבן שלום המשמש כשר האנרגיה והמים והשר לפיתוח הנגב והגליל