מה אנחנו זוכרים ממקולי קלקין? בסדר יורד, שהוא גם הסדר הכרונולוגי: שכחו אותי בבית. שכחו אותי בבית 2. ההפסקה שלקח מהוליווד כדי לחוות נעורים רגילים. הקאמבק המהוסס למסך. מערכת היחסים עם מילה קוניס, שהסתיימה בפרידה קשה. ולבסוף: הפרויקטים שלו מהשנים האחרונות, שכללו להקת רוק שכל שיריה עוסקים בפיצה, ואתר סאטירי (מוצלח דווקא) בשם Bunny Ears. 

עושה רושם שקלקין מרגיש בנוח עם כמות מדודה של תשומת לב, אבל לא מתאמץ שכולם ידברו עליו. אלא שבחמישי האחרון, 27 באוגוסט, כולם שוב דיברו עליו - והכל בזכות תשע מילים שצייץ בטוויטר. "Hey guys, wanna feel old? I'm 40. You're welcome", הוא כתב. או בתרגום חופשי: "היי חבר'ה, רוצים להרגיש זקנים? אני בן 40. על לא דבר".

הציוץ של קלקין הוא מחווה לז'אנר פופולרי ברשתות החברתיות - פוסטים שגורמים לקוראים להיזכר כמה זמן עבר מאז שהיו צעירים. פוסט כזה ייפתח בשורה "רוצים להרגיש זקנים?", ואחריו יבוא משפט כמו "מקולי קלקין כבר בן 40!". במקום לתת לאחרים לשחק את המשחק, קלקין הלך על הומור עצמי. התוצאה: יותר משלושה מיליון לייקים (פי ארבעה ממספר העוקבים שלו), ויותר מחצי מיליון שיתופים. 

והשאלה המתבקשת היא: למה? כלומר, סבבה, זה ציוץ מצחיק. אבל מדוע הוא התקבל באהדה יוצאת דופן כל כך? ובכלל, למה שנרצה להרגיש זקנים? 

בעשרות השנים האחרונות התרבות המערבית לימדה אותנו שצעיר זה טוב, ושעלינו להיות צעירים לנצח. אנחנו צריכים להגשים את חלומותינו כמה שיותר מהר - היי, מקולי קלקין התחיל להופיע בגיל ארבע והפך לכוכב ענק בגיל עשר. מצופה מאיתנו לאמץ את המראה, האופנה, השפה והתרבות של בני ובנות 23-16. ואם עברנו את גיל 30, ואנחנו לא עושים מאמץ אדיר להישאר במרוץ הזה? אז אנחנו לא רלוונטיים, והתחביבים שלנו הם סודה ולוחות אקטואריים. אם כך, למה אנחנו כל כך נהנים מההשפלה העצמית הזאת? למה אנחנו מתהדרים בזקנתנו? 

ויתורים יזומים ורוחות רפאים

יש שתי תשובות מתבקשות לשאלה הזאת: נוסטלגיה והתנשאות. כולנו אוהבים להיות נוסטלגיים לפעמים, והאינטרנט, על מאגרי המידע והתמונות העצומים שהוא מספק, הפך את ההתעסקות בנוסטלגיה לקלה ונגישה הרבה יותר, שלא לדבר על שואבת ואובססיבית. התוצאה היא עיצוב מחדש של התרבות שלנו, או ליתר דיון עיצוב רטרו - כזה שגורם לסדרת המשך ל"צער גידול בנות" להיראות כמו רעיון הגיוני. אלא שבשביל להיזכר בניינטיז מספיק לראות פריים מ"שכחו אותי בבית", או את התמונה הבלתי אפשרית הזאת. אנחנו לא צריכים תזכורת לזמן שחלף ולעובדה שמקולי קלקין מתקרב למשבר גיל העמידה. 

Michael Jackson, Michael Jordan, and Macaulay Culkin from r/themost90sthingever

נעבור להתנשאות. כן, אנשים אוהבים להרגיש שהם חוו דברים שהדורות אחריהם לא זכו להכיר, כמו את ימי תהילתו של מקולי קלקין. זהו גם הכוח המניע מאחורי אלפי תמונות של קלטת ועיפרון בצירוף המילים "הילדים של היום לא יבינו", ושל פוסטים נוסטלגיים מתאמצים בעמוד של הצינור. אלה לא תמיד יהיו חוויות נעימות, כמו שמעיד המשחק האהוב "וואו, אני עובד עם מישהו שעדיין לא נולד במלחמת המפרץ / רצח רבין / אסון התאומים!", אבל הן יהיו שלנו. אלא שבציוץ של קלקין אין שום דבר מתנשא או שמצריך ידע כלשהו. הוא פשוט גרם לנו להרגיש זקנים, זה הכל.

כך שצריך לחפש תשובות קצת פחות מתבקשות, ויש לי שלוש אפשריות כאלה - אחת פסיכולוגית, אחת תרבותית, ואחת טכנולוגית. התשובה הפסיכולוגית היא שאנחנו מעדיפים לרדת על עצמנו מאשר שיירדו עלינו. כשהייתי ביסודי היה לי ילד בשכבה שכששאלו אותו מה העדה שלו, היה עונה "רומני גנב". באופן דומה, אנחנו מעדיפים להתפלש ביוזמתנו בהאשמה שאנחנו כבר זקנים, לא עומדים בקצב, לא מתחברים לטרנד. יש בוויתור על הנעורים משהו משחרר, ולראות אייקון כמו קלקין זורם איתו עוזר להרגיש טוב עם עצמנו.

התשובה התרבותית היא שמשמח לראות שמקולי קלקין הוא עכשיו גבר בן 40 - ועל פניו גבר חביב, מאוזן ומודע לעצמו. אנחנו אוהבים לראות ילדים-כוכבים מתבגרים יפה מתחת לרדאר, רק תחשבו איזה כיף היה לראות את בר משמש הופך לאליעד נחום. כי אחרת, ילדים-כוכבים עוברים לחיות בלימבו, והופכים לרוחות רפאים שרודפות את התרבות שלנו. 

כוכבים כאלה זכו לתהילה אדירה ומבלבלת בגיל צעיר, התבגרו לתוך תעשייה קשוחה ומנצלת ומזוהים עם חוסר יציבות, שערוריות ואובדן שליטה. כדי להבין במה מדובר מספיק להיזכר בדמותה של שרה לין מבוג'אק הורסמן, או בשמועות שנפוצו בעבר על מצבו של קלקין עצמו - שבין היתר התמודד עם גירושי הוריו ועם העדויות המזעזעות על מעשיו של מייקל ג'קסון, חברו ושותפו לאותה תמונה בלתי אפשרית. הציוץ הפופולרי שלו, ושלל התמונות המתוקות עם זוגתו השחקנית ברנדה סונג, מאותתים: היי, אני בסדר כאן, החיים המשיכו, להתבגר זה דווקא נחמד.

שכחו אותנו בבית? יופי

ו"החיים המשיכו" זאת גם תמצית התשובה הטכנולוגית לשאלה "למה אנחנו אוהבים להרגיש זקנים?". הרשתות החברתיות הן הקיבה של הזמן: הכל מתערבב בהן. חברי הפייסבוק שהכרנו בבית הספר ואלה שהכרנו בצבא ובעבודות הקודמות. קולגות בנות 22 וקרובי משפחה בני 76. התמונות מ-2014 שקופצות לנו ב-On This Day ודרמת טוויטר שתישכח כעבור כמה שעות. בנוסף, כבר אין מדורת שבט שכולנו מתקבצים סביבה, ורואים יחד את ציפי שביט מעמידה פנים שהיא חייזר. במקום בזמן אחיד, אנחנו חיים בזרמי תודעה נפרדים, מעורפלים ומוזרים. 

via GIPHY

משבר הקורונה המתמשך רק מחמיר את המצב הזה: פתאום לא רק ילדים-כוכבים, אלא כולנו, חיים במעין לימבו שמערער את הזהות שלנו. נסו להיזכר מה קרה בחייכם ובעולם לפני חודש או חודשיים. הצלחתם? כי אני לא. במצב כזה, עדויות על כך שהזמן בכל זאת ממשיך, שהאינטרנט והקורונה לא הרגו אותו סופית, מתקבלות בברכה. העדות האהובה עליי בז'אנר: הגילוי שהמם How do you do, fellow kids, שצוחק על זקנים שמנסים להתחזות לצעירים, הפך בעצמו למם זקן (וגם העדות הזאת כבר קצת ישנה). 

ואם כבר מדברים על זקנים שמנסים להתחזות לצעירים, בשבוע שעבר הורדתי את אפליקציית טיקטוק. הלכתי לשאול בפייסבוק וטוויטר - רשתות חברתיות שהולמות יותר את גילי - מה כדאי לעשות עם האפליקציה, וקיבלתי שוב ושוב את התשובה "למחוק אותה וללכת לישון". אפשר להבין את המשיבים: מה לגבר בן 32 וחצי שמתמודד עם הקרחה כבר שנים, ולאפליקציה שרוב משתמשיה עוד לא חצו את גיל 24?

שום דבר, מתברר, וזה בדיוק היופי. טיקטוק הפכה במהירות לרשת החברתית האהובה עליי: בלי החפירות הפוליטיות, הריבים והרצינות של פייסבוק, טוויטר ואפילו אינסטגרם. עם זרם תודעה של אנשים שצעירים ממני בכמה שנים טובות, או בהרבה שנים טובות, ומעלים סרטונים מצחיקים, מפתיעים, מטומטמים להחריד או חכמים נורא. זו תרבות שלמה שמתפתחת בלי שאני או הדור שלי מעורבים בה, ומאפשרת לנו לעקוב אחריה מרחוק, כצופים מהצד שאיש לא מבחין בהם. וכמו שמקולי קלקין לימד אותנו, לפעמים זה כיף כששוכחים אותך בבית.