אנחנו לבד

אם איכשהו כל הסיפור על זעקת העיתונאים וכינוס החירום וחוק הדיבה עבר לכם מעל הראש, בואו נשלים בשניות. לא צריך להקשיב לעיתונאים אחוזי הפאניקה. גם לא לפשפש במדורי הברנז'ה. לכו על הטוקבקים ותבינו הכל: "אתם חבורת שמאלנים שמעולם לא נתנה חופש ביטוי לאף אחד אחר חוץ מהבוהמה המצחינה שלכם". "ברור שאתם נגד כי אחרת לא יהיה לכם לכתוב רוע ולהרוויח מזה כסף". "מדוע כל עיתונאי יכול לכתוב כל מה שבא לו בלי לבדוק את החוק, בלי לחשוש מדבר ובלי לתת דין וחשבון לאיש?". "היום כל זב חוטם הופך לעיתונאי". בתוך מאות הטוקבקים שנכתבו אתמול, קשה למצוא קולות אחרים.

אז אין שום בעיה בכנסת. היא מייצגת את הציבור. והציבור, אם לשפוט על פי הטוקבקים, שונא את העיתונאים. חלק גדול ממנו לא מבין איך נכפתה עליו הרעה הזו: חבורה ממורמרת וביקורתית יושבת מאחורי המסך והעיתון ומיידה בו עצבים, רוע ושקרים. מחרידה את שלוות יומו בחטטנות בלתי פוסקת וזריית ציניות ורשע. בשביל מה באמת. אל תדברו עם האנשים האלה על חיוניות התקשורת החופשית במערכת דמוקרטית ("הח"כים נבחרו כחוק. מי בחר בעיתונאים?" מחדד מגיב 15). יאיר לפיד אומר ש"שלטון חסר רסן משתלט על התקשורת"? זו התקשורת חסרת הרסן שהשתלטה על השלטון.

כינוס החירום של העיתונאים גרוע יותר מהמורים, עובדי נמל אשדוד או פרי הגליל. זה לא סתם סקטור שנזעק להגן על תנאי העבודה שלו – ציבור גדול רואה בהם חונטה שנלחמת לשמר את שלטונה. ולמרבה הגרוטסקה, הקבוצה הזו עוד משוכנעת שהיא מייצגת את האינטרס הציבורי.

נראה אתכם בלי עיתונות

עם ישראל מעולם לא חיבב את עיתונאיו יתר על המידה, כך מוכיחים מחקרים וסקרים אקדמיים שנערכו בשנים האחרונות. גם אם מאות הטוקבקים הוזמנו בתשלום, מעניין לתהות להיכן נעלמו הטוקבקיסטים שיענו להם. לפני שאנחנו העיתונאים דוהרים להדוף את המתקפה האנטי-דמוקרטית המשולשת על חופש ביטוי, הרשות השופטת והעמותות, צריך להביט אחורה, לבדוק אם הציבור בכלל מאחורינו. להבין למה רבים כל כך מתעבים את העיתונות, ובא להם לסתום לה את הפה יותר מאשר לשמור עליה. חלק גדול מזה נובע מהעובדה שמושגים כמו ליברליות, פלורליזם ואפילו סתם דמוקרטיה הפכו לתחביבים של השמאל המצורע. ישראלי פטריוט וגיבור לא צריך להקשיב לביקורת; הוא יורה בה.

חלק אחר נובע מזה שישראלים רבים לא חשים עצמם נהנים מאורה המחטא של עיתונות חופשית ומחומה המגונן. נעים להם בסירחון המדמנה האפלולית. לזה הייתי מציע ניסוי מעניין: שנתיים ללא עיתונות. לאיפה הייתה מדינת ישראל מתדרדרת זו שאלה אחת, וכמה מן האזרחים מרגישים את זה ביומיום שלהם וזועקים להשיב את הרשות הרביעית אל מקומה - זו שאלה אחרת.

אבל יכול להיות שגם לנו יש אחריות. לרדוף אחרי המכונית של מרגול שיוצאת מבית האסורים מביא רייטינג, אבל אולי גם תיעוב. לצלם את נועם וגלעד שליט בים גורם לאנשים לפתוח את העיתון, אבל גם מרגיז אותם. החלפת עיתונאים ותיקים ומנוסים בצעירים וזולים מתאימה למצב העיתונות, אבל עלולה לפגוע במידת המיומנות, הדיוק והידענות – ולכן גם בתחושת האמון של הציבור.

ואי אפשר שלא לומר שאפו לנתניהו. הוא ניצח בסיבוב הזה. אחרי ניסיונות הספין עם הפלסטינים ואיראן, הוא זיהה את החולשה המרכזית של העיתונות, את הדבר שהעיתונאים אוהבים לעסוק בו יותר מכל – בעצמם. תפחיד אותם עם חופש הביטוי, שפר את האחיזה באשכיו של כלי תקשורת גוסס, וקיבלת עיתונאים מהופנטים למטרה כמו תינוק שמתמגנט על אייפד. זרה מעל איומים על עצמאות בית המשפט ועמותות שמאל – והם ישכחו שאי פעם עסקו בעניינים אחרים, צדק חברתי למשל. סו פאקינג איזי.

מה אתם חושבים על כנס העיתונאים? מחכים לכם בתגובות

>> הטור הקודם שלי: גם את המאגר הביומטרי יפרצו
>> מי אמר שהתקשורת שמאלנית?

דרור גלוברמן מגיש את התכנית "אנשים", ימי רביעי וחמישי ב-18:50