ענת קם, העיתונאית שהואשמה בהדלפת אלפי מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי הארץ אורי בלאו, אותם לקחה בהיותה חיילת, נשפטה על ידי בית המשפט המחוזי למאסר של ארבע וחצי שנים. המסמכים הכילו אוצר של מידע, לרבות התכתבויות פנימיות בין קצינים בכירים, שמעלות חשד לפשעי מלחמה והפרות בוטות של פסיקות בית המשפט העליון. קם הורשעה לפני תשעה חודשים כחלק מעסקת טיעון, שבמסגרתה התביעה הסכימה לא לדרוש יותר מתשע שנות מאסר. מקור מקורב לצוות ההגנה של קם מסר לפני הערכת הדין שהם קיוו למאסר של לא יותר משלוש שנים; אני מודה שדווקא ציפיתי למשהו קרוב יותר לשבע שנים.
קו ישר נמתח בין הכיבוש, חיסולים של חשודים שניתן היה לעצור, זלזול עמוק ומתפשט כלפי החוק ובית המשפט העליון, ועד השתקת העיתונות והרדיפה האישית אחרי עיתונאים. המקרה של קם הוא ייחודי בכך שהוא קושר את כל הרכיבים האלה לסיפור אחד; אבל הסכנה האמיתית טמונה, כמובן, ברדיפה חסרת התקדים אחרי המקור העיתונאי, שבמקרה זה היא אפילו עוד יותר מוגזמת מאשר הנקמה הסדיסטית במרדכי וענונו.
אני משער שיעבור הרבה זמן עד שנדע איך ולמה דווקא קם, מכל המדליפים, נבחרה להיות שעיר לעזאזל. אבל כבר היום אי אפשר להכחיש את ההשפעה המשתקת של הפרשה על העיתונות החוקרת בישראל. אחרי שנים בהן הדלפות הזינו את העיתונות הישראלית, צה"ל החליט לפתע לשנות את חוקי המשחק.
צו איסור הפרסום הכפול - שבעקבותיו הפרשה הושתקה במשך חצי שנה - ושיתוף הפעולה של התקשורת עם הצו, היו גרועים מספיק, וחוסר המוכנות של עיתונאים לעמוד לצידם של קם ובלאו היא חמורה יותר. אבל ההיבט המטריד ביותר של פרשת ענת קם טמון בדברים שאנחנו לא יודעים ולעולם לא נדע – המידע על אותם מקרים בהם המדינה חורגת מהחוקים שלה עצמה ומהאמון שניתן לה על ידי האזרחים יישאר נסתר, כיוון שמקורות עיתונאיים פוטנציאליים יודעים שלא החוק ולא האתיקה העיתונאית יכולים להגן עליהם.
פורסם במקור במגזין 972+
דימי ריידר הוא עיתונאי ישראלי, עורך שותף במגזין +972. מאמריו התפרסמו, בין השאר, בניו יורק טיימס, בגרדיאן ובמגזין פוריין פוליסי.