שמעון פרס שרי אריסון יום מעשים טובים (צילום: חדשות 2)
שרי אריסון ושמעון פרס התגייסו ליום המעשים הטובים, ואני ציני? | צילום: חדשות 2
כמה טוב שיש יום מעשים טובים. כמה טוב שיש יום שבו נוכל להתחייב לחייך לאנשים ולתרום כסף לצדקה ולצבוע בתים של קשישים ובכלל לחבק את אלה שזקוקים, שלא לומר נזקקים ממש, ליד מלטפת עם כמה שטרות או לכל הפחות עם מגב וסמרטוט לבית או למרכז הקהילתי שלהם.

"יום המעשים טובים" שחל ממש היום, כשמו כן הוא, יום אחד שבו מפנים מבט לאחר, לנזקק, לאומלל, לנדרס, ובמחי צביעת קיר או שתילת גינה ציבורית מאפשר לנו לחזור ולהתעלם ממנו בהמשך השנה, והכול תחת הכותרת של "חוויה חד-פעמית" עם הפנינגים ואירועים שמצטלמים מצוין בפייסבוק ובאינסטגרם, מין בומבמלה עם ערך מוסף או יום כיפור בלי הבאסה של הצום.

יום המעשים הטובים, כמו שאר ערבי ההתרמה הפומפוזיים האחרים, הוא יום שהופך צרות של אחרים לפסטיבל החוויתי שלנו, יום שמאפשר לנו להרגיש טוב עם עצמנו, אם זה בהתחייבות לחייך לאנשים ברחוב או לחשוב מחשבות חיוביות (שתי האופציות הכי קלות לביצוע, מתוך רשימת ההבטחות האפשריות באתר הפרויקט) או בהתחייבות לעזור לשפץ את המרכז הקהילתי (דורש קצת יותר מאמץ), יום שממרק את המצפון האישי והקולקטיבי ומביא מזור לאותו גירוד מציק שהרגשנו בצפייה בכתבה החדשותית על כמות הילדים העניים בישראל או כשחלפנו על פני קבצנים בתחנה המרכזית ולא נתנו להם מטבע.

איפה המדינה בכל הסיפור?

אתם בטח חושבים שאני "סתם ציני". בכל זאת, היום הזה מעורר מודעות למצבם של הנזקקים ופותח פתח להתנדבות ולתרומה גם בהמשך השנה. ועל כך אני אשיב: התנדבו, תרמו, עשו! אך הציניות האמיתית היא מצד אלה שיזמו את היום הזה – קרן אריסון במקרה הזה, אך הוא שם קוד מייצג לטייקונים ובעלי ההון.

לאורך השנה אותם בעלי הון דואגים להנציח את הפערים החברתיים וליצור מעמד חברתי נמוך ומנוצל, אם על ידי תספורות, רווחים כלואים והעסקה נצלנית של עובדי קבלן, או סתם על ידי גביית עמלות רצחניות בבנקים שבשליטתם. והנה, ביום אחד בשנה הם מבקשים למרק את המצפון שלהם, את הדימוי שלהם, ועל ידי יצירת מראית עין של פילנתרופיה מבקשים מאיתנו לתת מעצמנו למען אלה שאין ידם משגת לקנות שמיכות לחורף או שחיים בבתים מוזנחים ומתפוררים – בדיוק אותם אנשים שמצטופפים באותו מעמד חברתי נמוך ומנוצל שהם עצמם אחראים לו. ובעוד העושק נסתר מעיני הציבור ביום-יום, הנתינה מופגנת לעיני כל בפסטיבל של יחסי ציבור, כמו הגביר שיורד אל השטעטל פעם בשנה ומחלק מעות לקבצנים אגב ליטוף הראש, כדי להמשיך ולעשוק אותם בהמשך השנה.

אבל למה מלכתחילה צריך את יום המעשים הטובים? למה צריך להזדקק לטוב לבם של העשירים והמתנדבים שידאגו לרווחתם של קשישים ועניים, כשהמדינה היא זו שאמורה לספק את הצרכים האלה? המדינה המודרנית קמה הרי כדי שאנשים לא יהיו תלויים בחסדי המשפחה או הקהילה. ימי מעשים טובים כאלה משמרים את תרבות הנדבות ומסייעים למדינה לפטור את עצמה מדאגה לאזרחיה. בד בבד הם מאדירים את נדיבותם של העשירים ומנציחים את תלות הנזקקים באלה שפוגעים בהם.

אין פסול בנתינה, כל התנדבות בקהילה היא מבורכת. אוי לה לאותה קהילה שחבריה מסתגרת בתוך הבתים ועיוורת לצרכי הזולת. אבל יש טעם רע בנתינה ראוותנית מצד אלה שתורמים ביד אחת ועושקים באחרת בלי למצמץ, ועוד קוראים לזה מעשה טוב.