נשים אוהבות לעשות שופינג ולטפח את עצמן (ככה לפחות אומרים לנו בסרטים ובפרסומות). מדובר בבילוי שאנחנו עושות בשביל עצמנו, אך הוא יכול להפוך לסיוט: החל מתסכול מהאופן שבו הבגדים יושבים עלינו והחשש שאולי עלינו מידה, דרך רגשות אשם שנוטעות בנו מוכרות על כך שאנחנו לא שמות את הקרם הנכון על העקב ויגדל שם חלילה עור יבש, ועד לסטרס מזה שהיינו בפילאטיס רק פעמיים השבוע ולא ארבע, ואיך זה ישפיע על הישבן שלנו.
במקור, בתחילת המאה ה-20, העיסוק בשופינג ובמראה שלנו היה דווקא אמצעי להעצמה נשית ונתפס כאקט פמיניסטי. בתקופה ההיא, כשנשים התחילו לעבוד, היה להן לראשונה כסף שהרוויחו עבור עצמן; חנויות התחילו למכור מוצרים שמיועדים רק לנשים; ולנשים, שעד אז היו אמורות להישאר בבית ולגדל משפחה, הייתה סיבה לצאת החוצה.
אבל, כמו שתמיד קורה כשיש עלייה במעמדן של נשים, נוצרה בחברה תגובה נגדית. המטרה של התגובה הנגדית היא למנוע את השיפור במעמד של נשים, כי השינוי מאיים על אנשים שנהנו מהמצב הקודם, שבו נשים דאגו רק למשפחה ולבעליהן, ולא לעצמן. התגובה הנגדית הפכה את השופינג והטיפוח מאירוע מעצים ומהנה, למשהו שנשים חייבות לעשות כדי להיחשב לנשיות.
כלומר, מי שרוצה להיות אישה "שווה" צריכה לקנות עוד ועוד מוצרים (למרות שהיא מרוויחה 66% ממשכורתו של גבר, אגב). אנחנו צריכות להתלבש צמוד, להתאפר, לעשות דיאטות, לעצב את הגוף, להוריד שערות ולהשתזף. אם לא, ניחשב להזויות, לא מטופחות ולא ראויות להיות חלק מהחברה. בעצם, הפכו אותנו מנשים חזקות לאובייקט שמקשט את החוץ. במקביל הפך השופינג לתחום שנחשב לשטחי, רק כי הוא נשי (ולמרות שהסכומים שגברים מוציאים על מוצרים המיועדים להם גבוהים מאלו שמוציאות נשים).
הדרך היחידה להיות אישה בקיץ
קיץ 2015 התחיל באופן רשמי בשבוע שעבר. עוד קודם לכן, עם הסרת הצעיפים והמגפיים והליטוף הראשוני של קרני השמש החמימות, הופיעו הפרסומות והסיסמאות שקוראות "הכיני גופך לקיץ", או במילים אחרות: שני את הגוף שלך כדי להיות ראויה לקחת חלק בקיץ, ותוציאי על זה הרבה כסף. מי שלא עושה את זה - והרבה פעמים גם מי שעושה את זה - אסור לה ללבוש בגדים קצרים או בגד ים. היא צריכה להתבייש בעצמה על תפיסת מרחב שיכול היה להיתפס על ידי נשים שיותר ראויות ממנה להיות קישוט ציבורי.
המסר המקטין הזה עולה לרוב בפרסומות למכוני כושר והסרת שיער. הגרסאות המתקדמות יותר הן כתבות עם טיפים ועצות לנשים מהן אנחנו לומדות איך לקטלג את הגוף שלנו באחת משלוש או ארבע קטגוריות פירותיות צרות (תפוח, אגס, בננה וכיו"ב), ואיך להתאים אל גזרת הפרי הזו בגד ים שיטשטש את כל מה שלא בסדר בה (ותהיו בטוחות שיגידו לנו שיש הרבה דברים שהם לא בסדר).
לבסוף, כמובן, יש את הלחץ החברתי שמגיע מהמשפחה, ממדריכים ומדריכות בחדר הכושר, מהחברות, ומהפייסבוק. המדיום הוא שונה, אבל המסר זהה: יש רק דרך אחת להיות נשית בצורה נכונה בקיץ – להיות רזה וחלקה.
וכך, במקום שהקיץ יהיה תקופה כיפית, עם קניית בגד ים חדש או חזרה לזה הישן, השתכשכות במים בגוף המהמם שלנו ושתיית בירה על החוף, אנחנו עסוקות בבדיקת האופן בו בגד הים יושב על הירכיים האגסיות שלנו, או אם החזייה של בגד הים מבליטה את המידלדל של הזרועות. זוהי התוצאה של תגובת הנגד: במקום שהעיסוק בעצמנו יהיה מעצים, הוא הפך להיות מדכא וממשטר.
בשנים האחרונות, עם העלאת המודעות למחלות כמו אנורקסיה ובולימיה ומחאות נגד אידיאל יופי בלתי מושג, חלים שינויים בשיח הציבורי ביחס לשאלות של יופי. יותר ויותר חברות מציגות דוגמניות בלי פוטושופ, כמו לדוגמה "אמריקן איגל", וחברות אחרות יוצאות בקמפיינים שאומרים לנו שכולנו יפות, כמו הקמפיינים של "דאב". במקביל, אתרים כמו "ג'זבל" חושפים את הריטוש שעושים בתמונות של סלבס לפני שמפרסמים אותן במגזינים. כל אלה מראים לנו שהמודל שכולנו שואפות אליו הוא לא אמיתי ובחיים לא נגיע אליו. ולא, לא משנה כמה זומבה או TRX נעשה.
למרות זאת, אידיאל היופי עדיין צר יחסית. אנחנו עדיין לא מרגישות בנוח להוריד את החולצה ולחשוף את הבטן שלנו לשמש הנהדרת, ואנחנו עדיין פוקדות את חדרי הכושר לא רק כי זה כיף לנו, אלא כי אנחנו מרגישות רע עם עצמנו.
הגיע הזמן לשינוי, שבו נדרוש בחזרה את הגוף שלנו לעצמנו. הגוף שלנו הוא לא קישוט ציבורי ואנחנו לא צריכות לשלם קנס או לעבוד קשה כדי להיות ראויות לשהות בים, או בחוץ בכלל. למעשה, הדברים היחידים שאנחנו צריכות לעשות כדי להכין את עצמנו לקיץ הם למרוח קרם הגנה, להרכיב משקפי שמש ולחבוש כובע. מעבר לזה, לא צריך לעשות דבר. הגוף שלנו כבר מוכן בדיוק כמו שהוא.