הייתי בת 15 וחצי ולא הכרתי כאן נפש חיה אבל מהר מאוד רכשתי חברים, הכרתי אנשים שהסבירו פנים לעיתים, והיו גם אחרים. עבדתי למחייתי, פרנסתי את עצמי ולאושרי מצאתי פינה להניח בה את הראש כבר ביום הראשון - בשדרות חן 49. קרוב קרוב ל"הבימה". שם, בפינה הקטנה אצל הגברת שהשכירה לי מיטה וכיסא (במקום ארון הבגדים), התחלתי לטוות את החלומות הגדולים שלי. להיות שחקנית בתיאטרון הלאומי. וזה היה קרוב כל כך למקום מגורי וכמעט ניתן היה לגעת בחלום. בלילות הייתי סובבת סביב בניין התיאטרון הענק, הולכת וחולמת.
פה ושם מישהו היה עוצר ואומר: "ילדה, את צריכה משהו? אמרת משהו, לא?". ואני הרי דברתי אל עצמי, כך חשבתי, ושמעו אותי ממלמלת לתוכי פנימה. הלכתי בלילות ואפשר היה ללכת מבלי שיטרידו. ללכת בבטחה בעיר המדהימה הזאת, בתל אביב.
כמעט 60 שנה אני כאן והעיר האהובה שינתה פנים וצורה. הזדקנה פה ושם, התפוררה, הלכה והתכערה. אוכלוסיות השתנו. אנשים באו והלכו מכאן. רבים מחבריי פנו אל הפרברים, כי כבר בנו משפחות. שם, הם אמרו, בריא יותר, נקי יותר, האוויר לילדים טוב יותר.
אבל אני ידעתי, אני מכאן לא זזה.
לא פעם אמרתי להם, אתם עוד תחזרו לכאן, תראו. והם חזרו. הילדים גדלו, ופיסת הדשא הצמוד לבית כבר לא הייתה חשובה כל כך והיו הפקקים בשעות הקשות מתוך העיר ואל העיר, כשהעבודה ומרכז החיים בעצם, הוא כאן בתל אביב.
חולדאי עשה לנו בית ספר
ראיתי את העיר האהובה שלי ננטשת כמו אהובה שעשתה כבר את שלה, וידעתי, אני כאן לעולם והם ישובו. והם שבו. רובם כאן איתי. כי לפני 15 שנה חל כאן מהפך. מהפך של ממש. הגיע האיש ההוא מן הקיבוץ. מפקד בחיל האוויר, טייס מצטיין ומחנך. תחילה נחת בגימנסיה הרצליה ושדרג את המוסד החינוכי הוותיק והפך אותו לפנינה חינוכית ואסתטית. צריך רק לעבור ליד המבנה שם ברחוב רמז ולראות את הנוי, את הניקיון ולהבין שיש שם מישהו שרצה אחרת. בית ספר נקי, מצוחצח, מצטיין בתכנים ובהוראה.
ומשם הוא המשיך היישר לרשות העיר תל אביב-יפו.
<<מהצד השני: לאביב לביא נמאס מרון חולדאי
אני זוכרת את התקופה הראשונה של רון בעירייה כשלקהילה ההומו-לסבית לא היה בית ולא היה מי שיקשיב, מי שיתפנה למענה, כאילו אנשים שקופים הם, והוא הקים מיד את ההוסטל לצעירים ובנה והקים וטיפח ועשה והיום יש כאן מקום לכל אחד ללא הבדל דת גזע ומין.
זו העיר הטובה של כולם ולכולם.
הייתי עם רון בקדנציה הראשונה שלו וראיתי וקלטתי וידעתי - לא היה מנהיג כזה לעיר הזאת מעולם. ואני - כתושבת העיר, רוצה, שואפת, מקווה, לראות את רון חולדאי ממשיך לעשות את שעשה עד כה בצורה מעוררת השראה.
את העשייה הזאת, שהיא בעיצומה, אסור להפסיק. חובה לתת בידי האיש הזה, בידי רון חולדאי, עוד ימים ושנים של השלמת העשייה המדהימה הזאת שהפכה את תל אביב-יפו, בזכותו, לאחת הערים המדהימות בעולם. העיר ללא הפסקה, העיר שיש לה קצב משלה.
פועמת, רותחת, מפתיעה. העיר המשגעת הזאת, תל אביב. זאת תל אביב אהובתי.