המועדון "אלנבי 40" בת"א (צילום: חדשות 2)
צילום: חדשות 2
החודשים האחרונים חושפים ביתר שאת נדבך נוסף בחברה הפטריארכלית בה אנחנו חיות. בישראל 2015 לכל אישה "יש מחיר". שני מקרים מוכיחים זאת היטב: זה של ג'סיקה ז"ל, שהתאבדה בבית הבושת ברחוב הירקון 98 בתל אביב; והצעירה שקיימה מגע מיני עם גברים על הבר, לעיני המבלות והמבלים, ב"אלנבי 40". שתי הנשים קיבלו תשלום עבור הפקעת גופן: ג'סיקה קיבלה על כך "שכר", ואילו הצעירה קיבלה משקאות חינם לאורך הערב בהנחה שכך תהא לשעשוע בידי הגברים.

המקרים הללו הם בגדר תמונת מראה שמדגישה את הידוע: ברגע שאנחנו מתירים ומתירות נשים בזנות – כולנו מותרות. לא קיים הבדל בין המבלים שהשקו את הבחורה לשוכרה לבין אותם אלו שסרסרו בגופה של ג'סיקה. בשני המקרים הנחת העבודה היא ברורה: נשים הן סחורות וגופן מותר למקח וממכר בידי העוברים והשבים. משמע, גופה של האישה נמצא בבעלות גברית שניזונה מכוחות חברתיים מיזוגניים.

וכשנשים הופכות לסחורות, גם להן יש חיי מדף. מתישהו פג התוקף. כאן משתלב סיפורן של הנשים מעלה בסיפורן של חמש הנשים שנרצחו בחמשת השבועות האחרונים על ידי בני זוגן. הכל קשור בכל: תעשיית הזנות והחשפנות קשורה בהחפצת נשים, ולבסוף גם ברציחתן על ידי גברים. לא ניתן להתכחש לכך שמדובר בנורמה חברתית ולא במקרים אזוטריים.

לצערי הנורמה הזו מקבלת חיזוקים בתרבות שלנו, החל מפרסומות המבזות נשים וכלה במערכת חינוך שנמנעת מדיון רציני במיניות ובמגדר. כך הגענו למצב שבו צופים וצופות באונס קבוצתי על הבר לא מוצאים לנכון להתערב ולהפסיק את האירוע, כי אם לצלם סרטונים ולהפיץ בין חברים. הלקות והעיוורון המוסרי ממשיכים בתפיסה כי שיכרון משמעו הסכמה. חשוב להבין - אלו עבריינים פליליים לכל דבר ועניין, ועליהם להישפט בהקדם – ודינו של העומד מהצד כדינו של האנס עצמו.

אך גם מערכות האכיפה שבויות בנורמה החברתית לפיה נשים הן חפץ שניתן לסחור בו. גם הן, בעצימת העיניים, נושאות באחריות לסחר וניצול נשים בחברה הישראלית. לא במקרה המשטרה התירה לבית הבושת בירקון 98 להמשיך לפעול חרף צווי הסגירה. המחדל המשיך בכך שהמשטרה לא אישרה את ההפגנה מול בית הבושת והגיע לשיאו בכך שברגעים אלה ממש הוא חזר לפעילות ומגייס עוד נשים למעגל הזנות - זאת לצד 250 בתי בושת נוספים שפועלים רק בגוש דן.

התנהלות נקלית זאת מצטרפת לעובדה שמתוך כ-5,000 תלונות שמגיעות למשטרה על הטרדה מינית, הפרקליטות בוחרת לתבוע רק ב–20% מהמקרים - ומתוכם 80% נסגרים בהסדר טיעון. בית המשפט גם הוא לוקה בעיוורון ובחוסר ידע בתחום. רק לאחרונה נחשפנו לדוגמה קשה של תופעת "האונס השני", כאשר נאנסת התבקשה להדגים בבית המשפט כיצד חיללו את גופה.

על גורמי החוק להפנים שזהו מאבק חברתי ראשון במעלה, לא פחות מזה. זה הזמן להקים מחלקות מיוחדות לעבירות מין בבתי המשפט, להכשיר את השופטים ולבטל לחלוטין את ההתיישנות במקרים של פגיעה מינית חמורה. כמו כן, יש לפתח תכניות חינוכיות מגיל הגן למיניות בריאה ולשוויון בין המינים. עתידנו כחברה תלוי בכך.

אין תמונה
ח"כ מיכל רוזין

הכותבת היא ח"כ מטעם מרצ, ושימשה בעבר כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל. היום ב-19:30 תתקיים מול מועדון "אלנבי 40" בתל אביב הפגנת מחאה לסגירת המקום