השבוע לפני 20 שנה בדיוק הושבעה מזכירת המדינה הראשונה בתולדות ארה"ב – מדליין אולברייט. חודשים אחדים לאחר מכן היא הגיעה לאזורנו כדי לעשות, כמו קודמיה וכמו אלה שבאו אחריה, שלום בין ישראל לפלסטינים. היא דילגה בין נתניהו (כן, גם אז הוא היה ראש ממשלה) ובין ערפאת. בסיום הביקור קיימה אולברייט מסיבת עיתונאים יחד עם נתניהו. כיאה לאותה תקופה, הסבו את מגרש החנייה שברחבת משרד ראש הממשלה ל"שטח המסיבה", ושם העיתונאים שאלו את השאלות. לעיתונאים הבכירים נתנו כרגיל את זכות הראשונים והם שאלו את כל השאלות הקשות. בסוף הגיע תורי. לא נשאר כבר כלום בארסנל השאלות אז שאלתי יותר בשביל לשאול: "גבירתי מזכירת המדינה, מתי בכוונתכם לממש את הבטחת הנשיא קלינטון ולהעביר את השגרירות לירושלים?". "בבוא העת", אמרה אולברייט, והוכיחה לי, בשידור חי, עד כמה שאלתי הייתה מיותרת - או, בעגה המקצועית, עד כמה אי אפשר להוציא ממנה כותרת.
חלפו שני עשורים, ועכשיו סוף סוף ירושלים על ראש שמחתנו. או שלא. לצערי, סוגיית העברת השגרירות הפכה, כמו כל דבר, לפולמוס בין ימין ושמאל. ויכוח בין מיותר ומסוכן לבין צורך טבעי ו... כבוד לאומי. גם אז, כששאלתי את אולברייט את השאלה "המיותרת", היו שאמרו שזו האינדיקציה להיותי ימני, ולפיכך אין פלא שלבסוף הפכתי להיות דוברו של ראש הממשלה, כאילו מצא מין את מינו.
כיום אני חי בבועה התל-אביבית (ומת עליה), ממעט להגיע לירושלים, כבר לא עובד עם נתניהו, ומזמן ניטלה ממני הפוזיציה של שואל השאלות. ובכל זאת אני בונה על הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ שיעשה עבורי תיקון היסטורי.
החזון של בן גוריון
נולדתי באפריל 1967 בירושלים, ממש על הגבול עם ירדן (לא עם הפלסטינים, אלא עם הירדנים ששלטו אז במזרח ובדרום מזרח העיר). תשעה שבועות לאחר מכן שוחררה ירושלים, וכמאמר תהילים מלפני 3000 שנה: "העיר חוברה לה יחדיו".
זה היה גם החזון של בן גוריון – ההוא מהשמאל, שהכריז על הבירה עם הקמת המדינה והורה להעביר אליה את כל מוסדות הממשלה כמקובל בכל העולם. היו מדינות שאכן העבירו את השגרירויות שלהן לירושלים - כמו הולנד, צ'ילה, אורוגוואי, אתיופיה ועוד. במשך השנים כולן נכנעו ללחץ הפלסטיני ועזבו את העיר. פעם התירוץ היה מלחמת יום הכיפורים, והיתר - על רקע מלחמת לבנון השנייה. היום נותרנו בלי כלום.
גם אני נותרתי בלי כלום – כמי שמחזיק בדרכון אמריקני, הממשל האמריקני אינו מוכן להכיר בעובדה שנולדתי בישראל! על הדרכון שלי כתוב "נולד בירושלים", כאילו מדובר ב-No Man's Land. לדידם של האמריקנים, נולדתי בשום מקום!
זה מרתיח. טובים ממני נלחמו על עשיית הצדק ונכשלו. אבל עכשיו אולי יש לנו צדיק בסדום – הנשיא ה-45 של ארצות הברית.
מבטיח ומקיים
אפשר לזלזל בו ולגחך עליו, לומר שההישגים הראשונים ביום השבעתו היו של ראלף לורן (מעצב השמלה של אשתו מלניה), מרדכי אלבו (מעצב השיער שלה) והתיירות לסלובניה. ב-CNN "בירכו" את כוכב הריאליטי ב"ברוך הבא לעולם האמיתי", כאילו כל מה שעשה ואמר עד כה הם הבל הבלים. אבל עובדה, טראמפ לא רק הבטיח, הוא ממהר לקיים: ביטל את הסכמי הסחר הטרנס-פסיפיים, התקשר לידידו ביבי עוד לפני שדיבר עם שאר העולם, והודיע על תחילת ההכנות להעברת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים.
דווקא כאן היו מי התחילו להצטנן ולפחד. "זו החלטה פנים-אמריקנית", אמר אחד השרים, כמי שרוצה להרחיק אותנו מהאש. רטוריקת ההפחדה חזרה ובגדול. בשביל מה אנחנו צריכים את זה, כמאמר הפולנים.
אז זהו, שכן. צריך לשים סוף לקמפיין ההפחדה. הערבים עושים את זה במזרח ירושלים – וזה מצליח. עשו את זה בוואדי ערה ואנחנו מפחדים. עושים את זה בנגב ואנחנו משקשקים. פחד אינו מדיניות. אם טראמפ אומר "כשאני מבטיח, אני מקיים", כאן פתאום פוחדים שהוא אכן יקיים.
אני באמת רוצה להאמין שהוא בכל זאת יקיים, ומפחד רק מהאפשרות שזה לא יקרה.
הכותב הוא מנהל קרן הישג בישראל ושימש בעבר כדוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו