זהו. נשברתי. חרף רצף האכזבות שוב מצאתי עצמי השבוע יושב וצועק "אל אל ישראל". זו הרי מילת העידוד היחידה בלקסיקון שיש לנו לנבחרת. מילת עידוד יחידה לנבחרת האחת והיחידה. ויתרתי על צפייה במשחקי היורובאסקט או על זיפזופ בין משחקים של נבחרות עתירות כוכבים מספרד ומאיטליה ששיחקו במקביל.

שוב קיוויתי, שוב התפללתי, שהפעם ננצח. הרי אחרי אלבניה זה לא יקרה שוב. נבוא מוכנים, מפוקסים, כשבחוד הלגיונר שלנו שבוודאי יעשה בסמי עופר את ה"פיו פיו" שאני כה מתגעגע אליו. אבל זה לא קרה. זהבי ירה כדורי סרק ועשה מעשה סרק. הנבחרת שלנו מרוסקת. פעם הסבירו לנו שאין מה לעשות, אנחנו באירופה ולא באסיה. כאן קשה יותר. לנו, בניגוד לאריות מאירופה, אין כסף. וחוץ מזה, אנחנו מדינה קטנה, סבלנו מספיק.

אז זהו, שלא. נראה שאין קץ לסבל. אלבניה, על שלושת מיליון תושביה, השחילה לנו שלישייה. מקדוניה, שמספר תושביה זהה לשל תל אביב רבתי, הראתה לנו מה יכול היה לקרות באצטדיון מפואר אי שם בחיפה ובסטנדרטים אירופיים. שלא לדבר על לוקסמבורג, שעם חצי מיליון התושבים שלה (בסך הכל פי שניים מחיפה) הוציאה תיקו נגד צרפת של גריזמן ואמבפה.

אז מה עושים?

אני לא מבין גדול בכדורגל. אני בסך הכל עוד אוהד, מהמעט שנשאר. אבל לפני מספר שנים ניתנה לי הזכות להשתתף ולהכריע. בהיותי חבר מזכירות והנהלת ההתאחדות לכדורגל (כיו"ר מכבי ת"א) נדרשנו להצביע על זהות המאמן הלאומי. הוקמה ועדת איתור, שספק איתרה ספק ראיינה אי-אלו מועמדים, ולבסוף המליצה על מועמד אחד בלבד: אלי גוטמן לכהונה שנייה. כהונתו הראשונה, למיטב זכרוני, לא הייתה מהמשובחות. אמנם מדובר במאמן מרשים שהביא (לצערי) את הפועל תל אביב להישגים חסרי תקדים. אבל בנבחרת? לא ממש. החלטתי להימנע בהצבעה מהנימוק שלא טרחו להציע לנו חלופות. בראייה לאחור, אולי בעצם אין ממש חלופות – היו כאן מאמנים לאומיים זרים, היה פעם צמד מאמנים, והיו מאמנים עם רזומה ותארים. אבל כשהגענו לרגע האמת, כשכבודה של המדינה על הכף – נכשלנו שוב ושוב וספקנו כף.

עכשיו, אחרי הכישלון המהדהד מול מקדוניה וההפסד "בכבוד" לאיטליה, עולים שמות חדשים, או יותר נכון - חדשים ישנים. ואם זה הכיוון, הרי שנקבל שוב את אותה גברת בשינוי אדרת. לכן, לדעתי, הגיע הזמן לעשות משהו קיצוני ולמנות דווקא את שחקן העבר אייל ברקוביץ'. הרי ברור שאין לנו מה להפסיד. את הגרוע מכל כבר חווינו. יהיו שיאמרו: "לא יהיה כלום כי אין כלום". אבל אולי, בכל זאת כדאי לנסות. האיש מבטיח כדורגל התקפי, מבטיח התלהבות במקום האנמיות שאופפת את הנבחרת שאוטמת אוזניה לקריאות "ישראל מלחמה".

בעבר סברתי שברקוביץ' לא ראוי. היום, אולי ברוח הסליחות והימים הנוראים, זה זמן להתחלות חדשות. גם זידאן היה פרא אדם שנגח בשחקן איטלקי בגמר המונדיאל. הנה היום, המאמן חסר הניסיון קוטף כל תואר אפשרי. פפ גווארדיולה היה מאמן בארסה ב' לפני שקיבל את הניצוח על הטיקי-טאקה. אז אולי עכשיו זו שעת הברקוביץ'. ואם אפילו קוסם לא יעזור, נצטרך לעשות כאן באמת חריש עמוק.