אני אילן. לא שמאלני או כל תיאור נוסח העולם הישן. הלילה, בתל אביב, עברתי טראומה. אני מנסה לנפק את הרגעים שחוויתי על כתב. רגעים של אימה ופחד, של תקווה, של שיט שיט פאק פאק כי הכל פה נדפק .

נתבקשתי לפרט את מה שקרה לי אמש, כי מישהו קיבל את הרושם, המוצדק, שהיום נחצה גבול, שמשהו איום קרה הלילה, שמלחמת אזרחים אמיתית החלה לתפוס תאוצה. העניין הוא שאני חייב לכתוב מה שקרה לפרטי פרטים, כדי שיבינו בדיוק את הממדים של מה שקרה בתל אביב. כמה הדבר הזה קרוב למלחמת אזרחים.

זאת לא הייתה בעיה, אם לא הייתי כל כך הלום. הלום. כמו כלום. נשבע שראיתי לום. לא מצליח להבין, איך הגענו עד הלום. הגעתי בסביבות 21:00, ההפגנה כביכול החלה, ואם כבר הפגנה, אז עד היום זה הלך ככה. קצת מינגלינג, מזהים איפה התופים, מה ממנטרים, אילו סיסמאות צועקות ואיזה שירים שרים. מנטרים את המצב, סופרים את השוטרים, כמה כוח יש להם וכמה למפגינים.אבל הפעם, לפני שהצלחתי להבין מה קורה, ממש לפני שבכלל צעקתי משהו, עטו עלי שוטרי יס"מ, בדחיפות, תוך סינון מילים כוחניות, לא ברורות, פחדניות אך מאיימות. המון אדם, במיטב מחלצותיו, חולצות שחורות עם הדפס של אגרוף, עטוי דגלים, עפו עליי, עוד לפני שהצלחתי להפגין. התחלתי לפחד, מאד. 

הפגנה בתל אביב 12.7 (צילום: Andrew Burton, GettyImages IL)
לא הספקנו לקרוא את המנטרות הקבועות נגד הכיבוש וכבר התחילה האלימות | צילום: Andrew Burton, GettyImages IL
אוטומטית פניתי לשוטרים, ליס"מניקים, לקצינים ולמפקדים. ביקשתי, התחננתי, שיזעיקו עוד כוחות. מכל עבר, איפה שלא הסתכלתי, ראיתי אנשים צמאי דם, מקללים, צורחים את נשמתם, מאחלים מוות, לי, לערבים, למשפחה שלי, בלי באמת להבין – שהם מאחלים מוות לעצמם. חשתי מאוים ברמות שלא הכרתי ובהלה אדירה הציפה אותי. חברים מהשמאל פרשו לפני, בינינו ובין הימנים, חתיכת בד עם כתובת, ואני לא סתם יצאתי להפגין, אז ביקשתי לברר מה כתוב בשלט, הבנתי שזה משהו עם שלום וכיבוש, הספיק לי. אני כבר יודע מספיק בשביל להבין מה זה באמת הכיבוש הזה ולמה חייבים לעשות למונח הזה רהבליטציה מוסרית. הכיבוש השחית, זאת דעתי ויש לי את הזכות לחוות ולהחוות אותה, דמוקרטיה, לא?

מרגע לרגע האווירה הפכה יותר ויותר מתוחה, קיללו אותי ואת החברים שלי ללא הפסקה, וידעתי שהם לא יסתפקו בזה. השוטרים לא ממש ניסו לעצור ולהרגיע אותם ומידי פעם אפילו זזו הצידה והפנו את מבטם גם כן הצידה, רק כדי שחבורה של ימנים תאגף אותנו מצד אחר. הרגשתי שזה יהיה נכון לזעוק שוב לשוטרים שיביאו עוד כוחות, לא נראה לי הגיוני שכמות השוטרים שהיו שם יהוו חיץ מספיק ביני לבין המאיימים להרוג אותי. אז גם הבנתי שהם פשוט באותו צד, הימנים והשוטרים, כמו סוג של מאפיה אפלה ששולטת במדינת ישראל.

הפגנה בתל אביב 12.7 (צילום: Andrew Burton, GettyImages IL)
. שמאלני, או ערבי רחמנא ליצלן, היה נעצר מזמן | צילום: Andrew Burton, GettyImages IL
הפעילים המנוסים יותר מהמחנה שלי נעמדו בשורה משולבי ידיים, שומרים על המעגל הפנימי שקורא סיסמאות המבטאות מיאוס סופני של חלק אדיר באוכלוסיה מהמצב המתמשך והאבסורדי של מלחמה שבה נהרגים, על פארש, משני הצדדים, כל כך הרבה אנשים. ידעתי שמוטב לי לא להתלהם ולא להתייחס לימנים המקללים עד כדי כניעה וויתור על זכותי להפגין. באמת שניסיתי להיות חכם ולא צודק, אך זכרתי שיש לי פה גם חברים שלא יהיו מסוגלים לשתוק לגמרי וחששתי לשלומם. ציפיתי מהשוטרים שישמרו עלי, שיעצרו את המופרעים והפורעים, שפרעו חוק אחר חוק, ללא כל התייחסות מצידם של השוטרים.

קלטתי גם קריצה של יס"מניק לאחד הימנים, יהיה בסדר סטייל, כאילו, סימן לאחים הימנים שלו, תעמדו פה ותצעקו על השמאלנים המנייאקים ואני אדאג שגם תצליחו להחטיף להם כמה מכות. שמאלני, או ערבי רחמנא ליצלן, היה נעצר מזמן. לא הבנתי איך אף אחד מהימנים לא נעצר, איך השוטרים לא מרחיקים את ההמון צמא הדם, איך זה יכול להיות שאני כל כך מפחד מהמפגינים ומהשוטרים כאחד.

האזעקה הייתה פחות מפחידה

שמעתי בום, ואז שוטר אמר לי לעוף מפה כי יש אזעקה, אמרתי שזה לא מה שמפחיד אותי כרגע. ברחתי כי הוא החל לרדוף אחרי ובאמת החלה אזעקה. כוחות הביטחון ברחו אף הם. ידעתי שלמרחב מוגן לא אוכל להגיע בין כה וכה, ופחדתי שאם אברח יתפוס אותי מפגין ימני. הסתכלתי לשמים וראיתי זיקוקים. הימנים מחאו כפיים ושרו שירים, השמאלנים נלחצו אל הקיר הלבן של תיאטרון הבימה. חלק מאיתנו שב לקרוא סיסמאות נגד הכיבוש. הרגשתי שכל רגע יכולים לתקוף אותי שוב אז פשוט נעמדתי במקום.

הפגנה בתל אביב 12.7 (צילום: Andrew Burton, GettyImages IL)
ציפיתי מהשוטרים שישמרו עלי, שיעצרו את המופרעים והפורעים | צילום: Andrew Burton, GettyImages IL
לא ידעתי ממי לפחד יותר, מהטילים, מהשוטרים או מהימנים. בצד אחד של הכביש נעמדו הימנים ובצד השני השמאלנים. אני עומד מול אנשים עם דגלי ישראל, חבורה של בודי בילדרים, בחולצות שחורות עם אגרופים צהובים וצעקות של "מוות לערבים", "אני יזיין את אמא שלך", ו"חכה חכה אני ייתפוס אותך" (הטעויות במקור כמובן). שוב התרחקתי, צד אחד שבי דאג לעצמי, ניסה למחול על כבודו ופשוט הלך משם כשצד שני עוד ניסה להפגין את מעט מהתחושות הבסיסיות של דאגה לחיי אדם באשר הם. רצינו להמשיך משם להפגנה ביפו, אבל שמענו ששמה התפזרו.

ההמשך היה בשדרות בן-ציון, כמה אירוני. הספקתי לענות לטלפון שצלצל, לנהל שיחת עבודה ואפילו להתבדח. הלכנו כ-300 מטרים תוך הבנה שמתפזרים, כי מפחיד פה. סובבתי את הראש למשמע צעקות קרב ושוב ראיתי אותם טסים לעברי כמו להקה של צרעות, רעולי פנים. זאת תמונה שלא עוזבת אותי, עשרות בריונים רעולי פנים רצים, קפוצי ידיים, מבקשים לתקוף אותי ואת כל מי שהיה שם.

הפגנה בתל אביב 12.7 (צילום: Andrew Burton, GettyImages IL)
נסנו על נפשנו כמו נמלים | צילום: Andrew Burton, GettyImages IL
רצתי כמו שלא רצתי אולי 15 שנה, נסנו על נפשנו כמו נמלים, צעקתי לחברים שלי שיכנסו למסעדות שפזורות על קינג ג'ורג', בלי לדעת האם זה באמת הדבר הנכון לעשות, אני פשוט המשכתי לרוץ, עצרתי אחרי 500 מטר, יחד עם עוד שני חברים נכנסנו להתחבא במסעדה. חשבתי שהם לא יעזו להיכנס לתוך המסעדה ולעשות בנו שפטים. ביקשנו מהאנשים במסעדה שיזמינו משטרה, נכנסנו לתוך המטבח וחיכנו כמה דקות. יצאנו, חזרנו על עקבותנו לראות מה עם החברים וראיתי את רוני בתוך מסעדה אחרת, הדלת הייתה נעולה והבנתי מהכוסות המנותצות על הרצפה ומהשולחנות ההפוכים שגם לפה הם הגיעו. הימנים תפסו אותו והרביצו לו מכות, רצח.

היום התחילה מלחמת אזרחים, הייתי שם, ראיתי את זה, זה קורה וזה על אמת.