22. בגיל שבו הרוב הגדול נוסע אלפי קילומטרים כדי למצוא תשובה, פיתרון, בגרות, אני בחרתי כמו תמיד להיות שונה ולהיצמד למגרש הביתי של נווה אילן, כדי לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי מחדש, כמו במין משחק מחבואים מסויט שהתרחש בתוך התאים האפורים במוחי. שם, בתוך מעבדת החיים הצפופה, לעיניהם של מאות אלפי צופים ועשרות מצלמות, הרגשתי את סם החיים זורם בעורקיי. חשיפה היא סם ממכר, ממש כמו שוקולד מהזן האוורירי, במיוחד שמרבית חיינו אנחנו עסוקים בלהתחבא.
ואז מגיעה היציאה מהבית - שם, מול אותם דלתות, ברגע שקוראים בשמך, הזמן נגמר, ואור הזרקורים מכה בפניך. אתה מרגיש כאילו נולדת מחדש. מעכשיו אימרו: אדם שעבר הארה, אדם שזכה לעשות מה שרק עוד עשרות בודדים עשו, אדם שהשיל את נשל קליפות ההדחקה ועמד מול עצמו בגאווה גם ברגעים הקשים ביותר, אדם שכמו כולנו חיפש אהבה וקבלה במקומות ההזויים ביותר ומצא אותם בגלגולם הנוכחי המובהק ביותר - אסאמאסים ושאגות הערצה, אדם שלא נסע רחוק ובכל זאת עבר את מסע חייו.
דווקא כשהייתי ברגע הזה, ברגע הגדול של החזרה לשגרה, הדהדו במוחי מילותיה של שפרה, שכנתי האהובה לקומת הקרקע שחזרה ואמרה לי, לאותו ילד שהרגיש שנכנס כגולם וחשב שהוא יוצא כפרפר, שבעוד חודש הכול ייראה לי כמו זיכרון רחוק, כמו משהו שקרה בגלגול אחר, מין בועה של זיכרונות ורגשות שתיסגר לאט לאט וסופה להידחס אי שם בחלקים הפחות משומשים בקודקודי. שהרי המוח האנושי הוא שריר, והוא ממהר להשתחרר ולשכוח.
מנסה להתרגל למעמדך כ"פליט ריאליטי"
ובאמת, השגרה חונקת אותך כמו נחש על צווארה של אורית פוקס, כמעט משתקת. הגעגועים העזים למשפחה שהרגשת בבית, אותם שלושה וחצי חודשים בהם ניסית לדמיין שוב ושוב את תווי הפנים שמא חלילה תשכח, נגמרים בנשיקה דביקה ועשרות חיבוקים שהרגישו מעט חיוורים לנוכח הדימיון העשיר שפעל מאחורי חומות הברזל. הבריכה, התקרות הגבוהות ורהיטי הגורמה מוחלפים בקופסת גפרורים קטנה בקומה השלישית, חשבון הבנק חוזר לחייך כאילו ישב שם וחיכה להתקיף בזמן הנכון, וזה לא באמת משנה כמה אהבה תקבל מהפקידות בסניף המקומי, הוא לא יגדל לפתע באופן מחשיד. שגרה, אני לא באמת צריך להמשיך ולפרט לכם.
באותה נשימה אתה מדחיק את השגרה, מנסה להתרגל למעמדך החדש, כאדם שחזר בתשובה, או בשפת התקשורת "פליט ריאליטי". לזמן יש חוקים משלו - שלושה וחצי חודשים באקלים הישראלי נראים בחוץ כמו משחק ילדים, אבל שם בפנים שלושה וחצי חודשים על תנאי בהם אתה נקרע בין הרצון העז לפרוש לבין האור בקצה המנהרה, הם הרבה מאוד זמן, זמן שנראה כמו נצח. הכול נראה אותו דבר, הזמן כאילו עמד מלכת: אבא שלך עדיין לובש את הקרוקס הסגולות האהובות עליו, והכלב שלך עדיין משיל את שיערותיו.
אבל רגע, אתה לוקח זמן לנשום, הכל קרה מהר מדי, ותוך מעט מאוד זמן אתה מבין שלא רק אתה השתנית. החבר הכי טוב שלך מצא זוגיות, וכשאתה לא היית שם ברגעים הקריטיים, הכתף שלך הוחלפה בכתף אחרת. אימא שלך הרגישה את חסרונך עד כאב, מנסה להתמודד עם היותך הילד של כולם, אבל אתה כבר מרגיש בוגר, אחד שלא זקוק לאהבה שלה, יש לך מספיק ממנה בחוץ. חברת הנפש שלך מנסה להבין אותך אבל כבר לא מצליחה, והמרחק נעשה רב, בלתי ניתן לגישור.
אתה כבר לא תזהה את הילד שעל המסך
ואז הראיון הראשון, החששות. האם התנהגתי כשורה? את מי ייצגתי? את עקרות הבית הנואשות? את העדה ממנה באתי? את הקהילה? את עצמי? מה זה אומר לייצג את עצמי? מי אני עכשיו? האם זאת הייתה טעות? ברכה? שאלות על גבי שאלות שאין להן תשובה חד משמעית נערמות כמו ספרים עבי כרס, ואתה מנסה לגבש לך דעה משמעותית, תשובה שתספק את מי שהוציא מכיסו מרשרשים בכל יום שבת, והם רוצים תשובות, דורשים.
בזמן שאתה אולי כבר הספקת לשכוח, מנסה בכוח להניח את החוויה של הבית מאחוריך ולהתרכז בהווה, הם יהיו שם בכל פינה. גם כדי להרעיף עליך חמלה, שמעכשיו אתה תצפה לה, תתרגל, אבל גם כדי להזכיר לך שבזכותם אתה עומד כאן היום, רק למקרה שתעז לשכוח. לצאת לרחוב, לטעום את פירות ההצלחה וההערצה, לחוש בפלאשים של המצלמה צורבים את גבך, מאירים אותך באור אחר, הרי זה מה שרצית, לא?
ושם הם עומדים להם, אותם 40 הפרקים, שמסמלים עבורך את הדרך שאותה עברת, ואתה לא מצליח ללחוץ על השלט, האצבעות קופאות מעצמן. אתה הרי יודע שאתה כבר לא תזהה את הילד שקפץ אל מול המצלמות ללא שום מגננות בתמימות של נערת בת מצווה, גם לא תרצה להתמודד עם החברויות העמוקות שיצרת שם, על גבי המסך, כאשר המציאות מדגישה שלה יש חוקים משלה.
ואולי אתה צריך עוד קצת זמן, זמן לעכל שלאט לאט חזרת לעצמך, והשינוי נראה כמו פטה מורגנה ביום שרבי. עכשיו, כל מה שנותר לך הוא לפתוח את המגירה השנייה מצד ימין, להוציא את המתנה יוצאת הדופן ששלחה לך פעם "מעריכה" מהצפון שצילמה את מסך הטלוויזיה מאות פעמים ויצרה קולאז' של רגעים יוצאי דופן מאותה תקופה, ולהיזכר שזה בסך הכול משחק. או שאולי לא? עם תמונות, בכל אופן, יותר קל להתמודד.