בשש בבוקר פקיד רשות ההגירה העיר אותנו וציווה עלינו להצטרף אליו. לא הבנו למה שולפים אותם מהמיטות בשש בבוקר, אבל הלכנו אחריו בצייתנות. כשהגענו למשרד הפנים, הפקיד נעל אותנו בחדר והלך. נבהלנו. למה כולאים אותנו כאן? למה הביאו אותנו לכאן כל כך מוקדם בבוקר? חשבתי שאולי זה בגלל החלטת בית המשפט העליון שלא לאפשר לכלוא אותנו בלי הגבלה אם אנו מסרבים לעזוב לרואנדה, אבל אז נזכרתי שבית המשפט אסר לכלוא אותנו ליותר מחודשיים. אולי עכשיו רוצים לכלוא אותנו לחודשיים כדי לשכנע אותנו לעזוב?
התקשרתי למוקד לפליטים ולמהגרים והסברתי להם את המצב. הם חזרו והסבירו שזה לא הגיוני שיעצרו אותנו, כי אם רואנדה ואוגנדה לא מוכנות לקבל אותנו בכוח, אז אסור לכלוא אותנו גם לחודשיים. בכל זאת, הם ביקשו את מספרי העצור של כולנו, והורו לי לכתוב את מספר הטלפון על נייר למקרה שייקחו לי את הטלפון הנייד. הרגשתי שגם הם לחוצים, וזה הלחיץ אותי עוד יותר. הם אמרו שכבר הרבה פעמים בית משפט עליון אמר משהו אחד ומשרד הפנים עשה משהו אחר.
הפקיד חזר עם עוד כמה אריתראים. הם נראו בלחץ. הוא הכניס אותם ושוב נעל את הדלת. שאלנו למה הוא הביא אותנו ולמה הוא נועל אותנו. הוא לא ענה. ניסינו להבין בינינו מה עשינו, מה משותף לכולנו. תמיד היינו מקבלים אזהרות לפני העברה לכלא סהרונים, והפעם לא קיבלנו כל אזהרה. נזכרתי איך לפני חודשיים פספסתי את האוטובוס האחרון מבאר שבע בשעה שבע בערב ולא חתמתי באותו לילה. כשחזרתי למחרת בבוקר לא אמרו לי כלום, וקיוויתי שגם לא יקרה כלום. אבל עכשיו נזכרתי בזה.
היו בינינו כאלו שרצו לצאת לחופשת ראש השנה שלנו לפני שבועיים ולא קיבלו חופש, אבל יצאו בכל זאת. הם אמנם חזרו אחרי החג, וגם הם אומרים שלא אמרו להם כלום, אבל המחשב של משרד הפנים זוכר הכל. בעצם, זה לא תמיד נכון: כבר קרה לי, וגם לאחרים, שקיבלנו קנסות כספיים משום שלא חתמנו - למרות שחתמנו.
ב"מתקן השהייה הפתוח" חולות כולנו צריכים לגשת מדי ערב למכשיר החתימה הביומטרי באגף (שננעל בשעה עשר). יותר מדי פעמים אנחנו חותמים כנדרש, רואים את האור האדום במכשיר מתחלף לירוק, ובכל זאת מגלים בסוף החודש את השמות שלנו ברשימת הקנסות. אנו חוזרים ומבקשים מרשויות המתקן שיסדירו אישורי חתימה מודפסים, כדי שלא נצטרך להסתמך על האור הירוק שבוגד בנו שוב ושוב, אבל לשווא.
הלחץ בחדר הנעול הולך וגובר. מצטרף אליו הרעב - קמנו מוקדם ועדיין לא אכלנו. אנחנו נעולים בחדר במשך שעות ארוכות. פקידים מגיעים, עורכים לנו שימועים, ומסתבר שהוחלט לשלוח אותנו למאסר בכלא סהרונים הסמוך בגלל חתימות שלא נקלטו ואיחורים בהחתמות. חלק מתעקשים שהם נענשים רק משום שהמכשיר הביומטרי לא קלט את כל החתימות שלהם, אבל הפקידים אומרים שהמחשב לא יכול לטעות. אני מבין שכבר לא אפגוש היום את החברים שמחכים לי מהבוקר בתל אביב, אבל נאנח אנחת רווחה כשאני מבין שלא מתכוונים לכלוא אותי לחודשיים. אני מבין שהמעצר שלי הפעם לא נועד ללחוץ עליי לעזוב לרואנדה או אוגנדה, מדינות שכל מי שנסע אליהן והצליח להגיע לחוף מבטחים מפציר בנו שלא נלך בדרכיו ושעדיף לנו להישאר בכלא הישראלי.
חברים נשלחים להביא את החפצים האישיים שלנו ואת מספר העצור שמורכב על המיטה, כי כשנחזור מכלא סהרונים כבר ישנו במיטות שלנו אנשים אחרים. כשנשתחרר מסהרונים, נקבל בחזרה את מכשיר הטלפון הנייד, הקשר לעולם, ונישלח לחדר אחר, עם תשעה שוהים אחרים. נחזור חזרה לשגרה של חולות, שגרה שהחוק מאפשר לכל סוהר או פקח להפר שוב ושוב אם הפסדנו אוטובוס, או אם המכשיר הביומטרי התרשל ולא קלט את החתימה.