סתיו שפיר (צילום: דורון הבסי)
נבנה מנהיגות חדשה. סתיו שפיר | צילום: דורון הבסי

לפני כמה חודשים מצאתי עצמי באמצע הלילה בפאב בסלובקיה, בחברת 20 גברים בשנות ה-50 לחייהם שהיו ממובילי המהפכה של 1989. הם ישבו שם, שופכים בירה לגרון, שונאים אחד את השני שנאת-דם. ההוא עשה ככה, וההוא בגד, וזה היה סמוי, וביצענו לא נכון, ולמה חשבנו ככה. חיוכים מזויפים, טינה גלויה, מסכנות קלה – ועוד בירה.

ג'והן, עיתונאי במקצועו ומהפכן לשעבר, הביט בי בעיניים עצובות: “אל תהיו פחדנים כמו שהיינו. הגענו רחוק ועצרנו באמצע – לפני שהגשמנו את החלום. אל תגמרו כמונו". הוא פירט על התככים, היריבויות וגם על התמימות של ההתחלה. “תמיד יהיו את אלה שיפחדו משינוי, גם מבין החברים הכי קרובים. הם יעשו הכל כדי למנוע אותו. אל תיבהלו. אתם חייבים להיות אמיצים מספיק לחשוב מה אתם רוצים, לקום ולהגיד את זה, גם כשהכל יראה ממש גרוע".

במלחמה כמו במלחמה

המבט שלו היה דומה מאוד למבט שראיתי בעיניהם של החבר'ה הספרדים, אלה שממש השבוע לפני שנה ארגנו הפגנה שאיש לא חלם שתהיה יריית הפתיחה לקיץ של אוהלים; זה היה דומה למבט של החבר'ה שראינו בניו-יורק, יצירתיים ולוחמניים, שהחליטו לבנות קהילות אלטרנטיביות בכל רחבי ארצות הברית כדי לקדם את השינוי שהם מאמינים בו; זה היה כמו המבט של היוונים שפגשנו, והמרוקאים, והבריטים, והמצרים. מהפכות שונות, כאבים אחרים. מבט אחד.

אין תמונה
אסור לשכוח את התמימות של ההתחלה. שפיר ודפני ליף

כולנו, בכל מקום בעולם, נצטרך להתמודד לא רק עם הפחדים שלנו, עם חוסר ההיכרות עם המערכת, עם מכבסות המילים והזהויות, עם הטינה, הרוע, האיומים, המשטרה, המעצרים, הממשלה, התקשורת, ההון, הטייקונים, הלוביסטים, הפערים, האדישות, השקרים, ההכפשות, הפוליטיקות הפנימיות – אלא גם עם החברים הכי טובים שלנו, שיפחדו, יפחדו, יפחדו, יפחדו. אלה שיחזיקו אותנו בזנב בעוד אנחנו ננסה לרוץ קדימה ולפרוץ את הדרך. אלה שיהיו טובים ויפים, אך ליבם ירעד בחרדה, ולא יאפשר להם לנוע ממקומם. נצטרך לשאת גם אותם, על גבנו, במלחמה-כמו-במלחמה - ולהמשיך הלאה.

ההפגנה הערב לא פוליטית

הערב, באירוע מיוחד שגובש על ידי עשרות פעילים מכל רחבי הארץ, ישראל מצטרפת לחגיגה עולמית. ההפגנה הערב אינה פוליטית במהותה – בניגוד לקיץ הקרוב, שיהיה יותר פוליטי מאי-פעם, האמינו לי. בקיץ הקרוב, למודי ניסיון בן שנה ארוכה של מאבק עיקש, אנחנו נצביע על האשמים, ולא רק על האשמה. בקיץ הזה, קיץ שמסומן על-פי הסלוגן של ההפגנה האחרונה השבוע, "העם הוא האופוזיציה", נחבור לכל מי שירצה לשתף איתנו פעולה, אזרחים ונבחרי ציבור, זה לצד זה. נעמוד לצידם של מי שיעמדו לצידנו, ונדרוש את החלפתם של אלה שלא. נבנה מנהיגות חדשה ונתעקש על אלטרנטיבה ברורה למצב ולתקציב הקיימים, וגם על חיזוק הדמוקרטיה המתפוררת מיום ליום.

ההפגנה הבינלאומית הערב, בניגוד לנ"ל, תהיה נחמדה יותר, ומאפשרת, מוצפת מסרים שישמעו לעיתים כסותרים זה את זה. אל תתבלבלו. אם תסתכלו עמוק, תראו בה את הזרעים האלה, הנדירים כל כך, של רגע חדש: אותו רגע שעל קו התפר, בין מה שהיה לבין מה שאנחנו רוצים שיהיה. לא רק אנחנו. גם הספרדים והמצרים והקנדים והאנגלים והבוליביאנים והצ'כים והיוונים והסורים והסינים וההודים והאיסלנדים. רגע שנישא בשקט עם הרוח, בין כולנו, באחיזת ידיים חובקת-עולם. הערב נזכיר לעצמנו, שוב, שגם כשאנחנו צועקים סיסמאות שונות לחלוטין ביבשות שונות, וסופגים אבדות קשות, שונות בעוצמתן – גם אז, אנחנו עדיין לוחמים של אותה המהפכה.

נתראה בכיכרות.

>> גל אוחובסקי: התרגיל של מופז, העיתון של ביבי