בשבוע שבו זכה סרט תיעודי על בית ספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב בפרס היוקרתי ביותר בתחום הקולנוע, מתחיל הכנס השנתי של יוצרי התעודה הישראלים בעין גדי. הסרט, Strangers No More, עוסק בילדי העובדים הזרים בישראל. המונח "סרט תיעודי" לא תמיד ברור, לא רק לציבור הרחב. מאמרים נכתבו על כך וגם המחוקק נדרש לנושא, כדי להבדיל בין כתבה לדוקומנטרי לתכנית ריאליטי. מאחר שלהגדרה יש גם משמעויות כלכליות, הדיון הפילוסופי לכאורה הופך לרווי יצרים.
קרן טל, מנהלת בית הספר שתלמידיו הם גיבורי הסרט, העניקה לאחרונה בראיון זווית ייחודית לשאלה מהו סרט תיעודי: "היינו רגילים לתיעוד בית הספר סביב סיפור הגירוש, סיפורים קצרים. כשמצלמה נמצאת בסביבתך אתה יכול להעמיד פנים או לייצר איזושהי מסיכה לשעה-שעתיים. כשזה משהו שחודר אליך לתקופה ממושכת אתה שוכח מהנוכחות שלה ומתנהל כמו שאתה מתנהל בחיים, כרגיל."
כך, במשפט קצר ובאינטואיציה בריאה, הגדירה טל מה מיוחד בסרט תיעודי. הוא לא חייב להיות ארוך בהכרח (אורכו של הסרט המדובר הוא 40 דקות בלבד), אבל משך ההכנה שלו והשהות המתמשכת של היוצרים עם הגיבורים, היא זו שמעניקה לו את מימד העומק והאותנטיות.
יש סרטים רבים שהכנתם אורכת מספר שנים - לא יום יום בהכרח, אבל לפעמים תוך חיים משותפים של מספר חודשים של הבמאי עם המצולמים. לפעמים הם עוברים דברים קשים יחד. נתי ברץ, במאי "הגלגול", לקה במחלת גבהים תוך כדי שיטוט בפסגות הגבוהות של ההימלאיה, אבל לא יכול היה להגיע לתוצאה המדהימה אליה הגיע בסרט אילו היה מסתפק בראיון עם הגיבור או מגיע במסוק לצילום אילוסטרציה קצר.
הישראלים חותרים לאותנטיות
יוצרי Strangers No More, קארן גודמן וקירק סיימון, אינם ישראלים, אבל ליוצרים דוקומנטריים ישראלים יש רקורד עשיר ומוכח של זכיות והתבלטות בזירה הבינלאומית. סרטים ישראלים מוקרנים בפסטיבלים ברחבי העולם וגם זוכים בהם, משודרים בערוצי טלוויזיה בעשרות מדינות מוקרנים בהרצאות באוניברסיטאות ומגיעים לקהל רחב בשלל מסגרות ציבוריות.
ישנן מספר סיבות להצלחה: הסכסוך הישראלי-פלשתיני נמצא במוקד ההתעניינות הבינלאומי, ורבים מהסרטים עוסקים בו. אבל לא רק מהסיבה הזו: כנראה שהישראלים אוהבים את המצלמה ונפתחים אליה, ומשתפים את הבמאי והצופה בחייהם בפתיחות רבה. בנוסף, בישראל צמח דור של יוצרים שחותרים לאותנטיות בכל מחיר. ראיונות מובנים או קריינות למדנית כמעט שאינה נראית בסרטים ישראלים. ה"סצנה", התרחשות חיה ואמיתית מול המצלמה (להבדיל מ"ראשים מדברים", ראיון פרונטלי) שמעבירה את הסיפור ללא צורך בתיווך, הפכה לשאיפה של רוב היוצרים. מעל לכל אלה, הסרטים הישראלים משתלבים יפה בז'אנר שמכונה Creative Documentary, בו היוצר מטביע את חותמו האישי ואינו שואף לאובייקטיביות או לסיקור המאוזן אליהם נדרש עיתונאי.
לכנס הקרוב, המאורגן על ידי הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ופורום היוצרים הדוקומנטריים, יגיעו שני אורחים מחו"ל: תומאס בלמס ורוס מקאלווי. כותרת המשנה של מיזם ההפקה של מקאלווי היא "סרטים תוצרת בית". הוא מצטיין בגישתו האישית מאוד ונוכח בכל סרטיו, ואינו בוחר בגישת "הזבוב על הקיר", אותה גישה בלתי מתערבת הלקוחה מתחום האנתרופולוגיה. בלמס לעומתו, יוצר סרטים שאפילו, שומו שמים, מצליחים מסחרית ופונים לקהלים רחבים. סרטו האחרון Babies, הוקרן בבתי קולנוע ברחבי העולם וזכה להצלחה רבה.