החדשות הטובות הן שהתקשורת הבריטית זהירה יותר מבעבר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל עורך זוטר בעיתון הגארדיאן או ב-BBC יודע היום שכתבה בנושא הסכסוך גוררת מאות טוקבקים, עשרות מכתבים למערכת ותלונות לעורכים, וזאת משני צדי המתרס. כתוצאה מכך, ניכרת עייפות מסוימת מעיסוק בנושא, אשר בשל מורכבותו מועד לטעויות הגוררות תיקונים חוזרים ונשנים. בגארדיאן לדוגמה, מספר התיקונים בנושא ישראל השנה היה גדול יותר מהתיקונים בנוגע לרוב מדינות המזרח-התיכון יחדיו. במקביל, לאחרונה אנו עדים לתופעה של "סיקור על הסיקור", כשה-BBC בתחילת השבוע פרסם כתבה מצולמת המתארת כיצד מופצות ברשתות החברתיות תמונות אשר מתחזות לתאר את המתרחש בעזה, אך צולמו במקומות אחרים כגון סוריה ועירק, או בעזה בעימותים קודמים. "סיקור הסיקור" הוא תופעה חשובה, המצביעה על בגרות בנוגע למורכבות המתרחש אזורנו בקרב גופים רבים בתקשורת.
יכול להיות שישראל בעצם רוצה את הגז בעזה?
חדשות טובות נוספות הן שיש לנו חברים בתקשורת הבריטית. עיתונאים ועורכים המבינים את המתרחש במזרח התיכון בשנים האחרונות, לרבות האלימות המזעזעת ופשעי המלחמה המבוצעים כמעט ללא הפרעה, לעתים קרובות בסיועה של אירן וארגוני הטרור שהיא מפעילה. על הרקע הזה פורסמו השבוע מאמרי מערכת אשר ביצעו את הקישור המתבקש בין הטילים שחמאס יורה על ישראל, לבין העברות הנשק האיראניות, המעורבות בסוריה ושיחות הגרעין שהגיעו לשלב הקריטי.
החדשות הרעות הן שישראל עודנה נתפשת בחוגים מסוימים בתקשורת כגורם קולוניאליסטי, אשר עצם קיומו מהווה מכשול לפיוס בין המערב לעולם הערבי. אלו הסבורים כך עוסקים בקידום יוזמות שונות, החל מזכות השיבה ועד לפתרון "המדינה האחת", אשר המכנה המשותף שלהן הוא הרס המפעל הציוני. מדובר לעתים קרובות באנשי אקדמיה או אקטיביסטים קיצוניים אשר תפקידם בעיתונות מוגבל לקידום אג'נדה צרה זו.
תחילת המבצע הנוכחי אופיינה כאן בלונדון בהבנה ואף בסיקור מאוזן יחסית של האירועים בעזה ובישראל. עיתון מוביל פרסם מאמר מערכת המחמיא לרה"מ נתניהו על גישתו המאופקת, ומאמר מערכת נוסף קישר בין הנשק העזתי הנורה על ישראל, לתמיכה של אירן בטרור ולהברחות נשק ברחבי המזרח התיכון. עם התקדמות המבצע החלו הכותבים הקיצוניים יותר לקבל במה בעיתוני השמאל: באינדפנדנט כתבת בריטית בעלת אזרחות ישראלית השוותה ישראלים לנאצים והביעה את רצונה "לשרוף את דרכונה הישראלי" (חשבנו לקנות לה מצית); מגיש חדשות בכיר ראיין את דובר חמאס ונתן לו עצות מבצעיות ("איך זה שיריתם כבר מאות רקטות ולא הרגתם אפילו ישראלי אחד?"), ומאמר דעה בגארדיאן הסביר כי מטרתה האמיתית של ישראל במבצע היא השתלטות על מאגרי גז פלסטיניים לחופה של עזה.
עד כמה שנוח ומפתה להתמקד בדוגמאות הקשות ביותר, בסופו של דבר יש לבחון את היחס לישראל בתקשורת כממוצע של ויז'ואל וטקסט אל מול זמינות ופופולריות המדיום המתווך אותם לקהל היעד. לעתים דווקא מבקרינו הקשים ביותר מספקים לנו הצצה למצבנו בתקשורת, כגון מאמר דעה שפורסם בגרדיאן לפני מספר ימים, אשר הלין על כך שסיקור ה-BBC את המשבר הנוכחי מוטה קשות, לטובתה של ישראל דווקא. על כך תעיד גם הפגנה של פעילים פרו-פלסטינים מול מטה ה-BBC בלונדון היום.
בסוף היום ולמרות שלל הקלישאות וההכללות, התקשורת הבריטית מייצגת מגוון בלתי נתפש של דעות, ומועסקים בה עשרות אלפי עיתונאים, אשר רובם אינם אידיאולוגים נוקשים. אלה אנשים הניתנים לשכנוע, על ידי הצגת מידע ועובדות ועוד עובדות. זהו תפקיד העומק של הדיפלומטיה הציבורית, לא רק ההופעות הרהוטות יותר או פחות בתקשורת, אלא יצירת הקשר המשמעותי עם עשרות ומאות הכתבים, מפיקים, עורכים ופרשנים, קשר ארוך טווח וסימביוטי, הכולל העברת מידע וקבלתו. אורך הנשימה שהתקשורת העניקה למדינת ישראל השבוע להתמודד עם ירי הרקטות המאסיבי, הוא תוצר של עבודה זו.
יפתח קוריאל הוא דובר שגרירות ישראל בלונדון