מה שיפה אצל בעלי חיים הוא שאצלם אין פוליטיקות, לפחות לא במובן האנושי של המילה. אם הם נאבקים על כוח, יש לכך מטרות פרקטיות והישרדותיות במובן המיידי ביותר. הפוליטיקאים האנושיים, לעומת זאת, כשהם נאבקים על כוח יש לכך מטרות נלוזות יותר.
כך במקרה של משרד החקלאות ושרתו, שמתנגדים להעברת הסמכות לאכיפת רווחת בעלי החיים למשרד להגנת הסביבה. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה לאחרונה ברוב גדול את הצעתו של ח"כ אלכס מילר להעברת סמכויות הפיקוח על חוק צער בעלי חיים למשרד להגנת הסביבה, אבל שרת החקלאות הגישה ערר. הערר היה דחוף לה; התקנת תקנות מטעם החוק ששוכבות כבר 18 שנים במשרדה – כנראה חשובות פחות.
מדובר כמובן לא רק באשמת השרה הנוכחית, אם כי בסחבת של קרוב לשני עשורים. משנת 94', עת נחקק חוק זכויות בעלי חיים ועד היום, לא הותקנו תקנות המסדירות את הגנתם של בעלי החיים בתחומים רבים. כך למשל, לא הוסדרה בחוק ההמתה של מיליוני אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים. דוגמא נוספת מתייחסת לכך שכיום עדיין אין הגבלות על הטלת מומים בגופם של בעלי חיים, דוגמת גדיעת קרני עגלים, חיתוך שיני חזירים וקיטום מקור אפרוחים. כל זה נעשה, עדיין, ללא הרדמה.
למעשה, לפי דו"ח של עמותת אנונימוס שפורסם לאחרונה, רוב בעלי החיים בישראל עדיין לא מוגנים מספיק. אותם בעלי חיים שקולם לא נשמע (למעט הזעקות, אשר אותן שומעים רק המגדלים) הם עדיין משוללי כל הגנה ברובם. הסיבה לכך היא שחוק אמנם יש, אבל תקנות – בחלק ניכר מן המקרים – אין. ובלי תקנות, אין לחוק באמת משמעות מעשית. לפי החוק, משרד החקלאות מוסמך להתקין את התקנות. למרות זאת, ולמרות פניות משפטיות רבות, רוב קובצי התקנות טרם הותקנו.
ניגוד העניינים של משרד החקלאות
ההצעה להעביר את הסמכויות למשרד להגנת הסביבה תביא את ישראל ליישר קו עם מדינות העולם בהן יש הפרדה מוחלטת בין הגופים שמטפלים בשמירה על בעלי חיים לבין הגופים שמטפלים בחקלאות. כיום ישנו פיצול בסמכויות בין המשרדים. המשרד להגנת הסביבה מנהל את הקרן להגנת בעלי חיים, ואחראי למינוי נאמני בעלי חיים ולהפעלת "המשטרה הירוקה" ורשות הטבע והגנים בפן של אכיפת זכויות בעלי חיים. מדובר בסמכויות שוליות, יחסית. לעומת זאת, משרד החקלאות אחראי לניסוח התקנות ולאכיפת החוק במשקים החקלאיים – נושאים שמשמעותם הרוחבית נוגעת לכמות גבוהה משמעותית של בעלי חיים.
הבעיה העיקרית בטיפול משרד החקלאות בנושא היא ניגוד העניינים המובנה שלו. מעבר לעניין הקטן של אובדן כוח (והרי לא יימצא הפוליטיקאי שישמח לאבד מכוחו, ובל ניתמם לחשוב שהמשרד להגנת הסביבה יוצא דופן), משרד החקלאות נמצא בסתירה בין מטרותיו השונות. מחד הוא משרת את התעשיות החקלאיות, ומאידך הוא מחויב לדאוג לבעלי החיים.
מדובר בניגוד אינטרסים צורם. האינטרס של אנשי תעשיית החלב, בעלי הרפתות, הוא שהמצב הנוכחי יישאר על כנו. הם לא רוצים שיקבעו להם איך לגדוע את הקרניים של הפרות ואיך לצרוב לעגלים מספר על העור. כל שינוי יעלה להם כסף. אם יחייבו אותם להשתמש במשככי כאבים, למשל, זה יעלה להם יותר כסף ויסרבל את התהליך, שכיום נעשה בצורה מאוד פשוטה. היום באים, צורבים, הולכים. בלי וטרינר, בלי אלחוש המקום.
המשרד לא מסתיר זאת. גם שם אומרים שהחוק כיום מבטא את הצורך לאזן באופן הולם ואחראי בין האינטרסים השונים. וזה המקום להדגיש: אסור לזלזל באינטרסים של בעלי המשקים. זה יהיה גם לא הגון לטעון שלא נעשתה עבודה מצד משרד החקלאות. עד היום הותקנו במסגרת חוק צער בעלי חיים תקנות להובלת בהמות ועופות, להחזקת עגלי חלב, להצגות ותחרויות של בעלי חיים ועוד. הבעיה היא שזה מעט מדי, לאט מדי ושנדרשים בג"צים ולחצים כדי לקדם את התקנות. הבעיה היא שלמרות החשיבות ביחס ראוי לבעלי המשקים – היחס לבעלי החיים חסרי האונים חשוב לא פחות, והוא חלש מדי במנגנון הנוכחי, שראוי שישתנה, בדיוק לפי הצעת החוק שעכשיו משרד החקלאות מנסה לסכל. עמותת אנונימוס שלחה אתמול מכתב בקשה לשרה לוותר על הערר שלה. אורית, יהיה זה הצעד הנכון לעשות לטובת בעלי החיים.