אני כותב את הדברים הבאים מתוך כבוד עמוק למפגינות ולמפגינים במוצאי שבת. צעדתי ועמדתי איתם, כשבני דניאל על כתפיי, והתרגשתי. היה משהו אחר ומרענן בהמונים, בחתך הגיל, במיעוט הדגלים והגופים המזוהים. בינינו עמד צעיר מלא להט שצץ מפעם לפעם וצעק שמגיע לנו לחיות בכיף.
מהפכות שושנים כאלה הן משאת נפש, אבל אסור לשכוח בהן את הלחם. הבסיס למאבק הוא סדר כלכלי-חברתי מושחת ומעוות, שאמנם מגיע לשיאו בתקופתנו, אבל שועט קדימה משנות השמונים. ההפרטה ומדידת כל פרט בחיינו הציבוריים במד הכסף לא החלו היום. נתניהו הוא רק זה שהביא לשיא את סדר היום הסוגד לאלפיון העליון ומעניק לו מיסוי אגדי, הטבות, "תספורות" ומשאבי ציבור, אבל הוא איננו היחיד. כך שבכדי להסיט את כיוונה של הספינה הישראלית שלנו המאיימת להתנפץ על הקרחונים, יש צורך ביותר משושנים.
בשולי החדשות הכלכליות השבוע, עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון עשו היסטוריה וחתמו על הסכם קיבוצי ראשון עם מעסיק קבלני. מאתיים נשים, יוצאות רוסיה, אתיופיה, גיאורגיה. נשים מבוגרות ברובן שנאחזות בעבודת הדחק הזו כבר שנים. ההצלחה שלהן היא פרי לתהליך בו הן כבר לא היו נחמדות. הן הפגינו, שבתו, נחשפו לתקשורת ויצרו כוח ממנו כבר היה בלתי אפשרי להתעלם. ויש מה ללמוד מהן.
למעמד הבינוני יש מה להפסיד
המאבק הנוכחי, אם לא יתקפל עם העצם המפוקפקת הראשונה שתיזרק לעברו ("תארגן לי תכנית עם דיור בר השגה, קצת מעונות סטודנטים, תצבע חבילה של הטבות לצעירים ותקבע מסיבת עיתונאים..."), יכול לשנות סדרי עולם. המהלך הזה יכול להתחיל לעקור מן השורש את השיטה שפשטה רגל בארצות הברית, ובישראל הגיעה לשיא, כשאפילו ה-OECD הקפיטליסטי מתריע בפנינו על מימדי עוני ופערים חברתיים עצומים.
הציפיה היא שכשמדובר במחאה של מעמד בינוני שיש לו מה להפסיד - רכוש, תעסוקה ובעיקר אשליה של קידמה - המחאה לא תיהפך להיות "מחאת לחם". ממשל דמוקרטי יכול לרוב לאפשר לעצמו מחאה של המעמד הנמוך, אבל לא של שכבת משלמי מיסים, מנהלי ביניים, מורות, עובדות סוציאליות ועוד.
כעת, לאחר שעשרות אלפי אכפתניקים צעדו ברחובות תל אביב עם תשוקת שינוי בלב, הגיעה עת ההכרעה. האם זו אפיזודה של קיץ, או קריאה עמוקה ומהדהדת לשינוי, שתיגמר רק עם הזזת השיטה החזירית ואילו שאוחזים בה, לשולי ההיסטוריה. ולשם כך רצוי להיות, גם, לא נחמדים.