אני כל כך עייפה שאני מפחדת שבטעות אפסיק לנשום, פשוט כי לא תהיה לי מספיק אנרגיה לשאוף אוויר. אני כל כך עייפה שאני מפחדת שברגע שאני אלך לישון אני אקום ב-2012. אני כל כך עייפה ש... סליחה. נעצמו לי לרגע העיניים, איפה הייתי? אה כן, אני כל כך מסריחה. אני כל כך מסריחה שכשאני עוברת ברחוב חתולי רחוב מדובללים קופצים לתוך פחי זבל בשביל להימלט מהצחנה. אני כל כך מסריחה שהשירותים הכימיים סותמים את האף כשאני נכנסת אליהם.
זה התחיל בקטן: "בייבי, תביאי מנורה, אפילו שתיים, את יודעת מה? שיהיו שלוש, ובואי מהר – זה דחוף וחשוב!". חצוף, חשבתי, מה אני עובדת אצלו? שהוא או אחד החברים האקטיביסטים החדשים שלו יקפצו לסופר. זה היה חמישי בערב ובמאסטר שף בדיוק עמדו להודיע לבחורה שבעלה גנב לה סיר מהמטבח אם היא עברה או לא, והדבר האחרון שעניין אותי זה האוהל הטיפשי שהוא הלך להניח בשדרות רוטשילד. דווקא שמחתי שיהיה לילה לבד, מחר הוא במילא יחזור עם האוהל בין הרגליים.
הלכתי לשם עם פרצוף מתחשבן ומנורות ביד. זה היה הדבר הראשון שעשיתי למען המאבק. אחר כך הוא ביקש גם מטען, עט ומשחת שיניים, שאל אותי אם אני יכולה לעזור עם הזמנת אמני רחוב שיציירו על השדרה, או אולי מתחשק לי לתת יד לאתר המתגבש של המחאה. לאט לאט הפכתי למעורבת יותר ויותר. איכשהו מצאתי את עצמי קונה חלות לסעודת שישי של המאהל במקביל לזה שאני מסנג'רת רמקולים ממכר בדרום תל אביב בשביל ההופעה של אריק ברמן. היה סוף שבוע וגם ככה לא היו לי יותר מדי תוכניות.
מדברים על מהפכה
אבל כשהגעתי לראשון מצאתי את עצמי עמוסה מכף רגל ועד אחרונת שיערות ראשי במשימות המאבק. עיקר תפקידי היה להביא אמנים למאהל ולטפל בכל מה שההופעה דורשת. בראשון בלילה, אחרי ההופעה הנפלאה של אפרת גוש, באתי לארוז את ציוד ההגברה השווה אלפי שקלים, רק שבכאוס המתפתח בחוקים של מחאת הרחוב לא מצאתי חלק ממנו. ניגשתי לרגב שיעזור לי למצוא אותו, והוא, שביד אחת עזר להומלסית מהסוג הישן להשיג אוהל וביד שנייה כתב לדפני נאום למסיבת עיתונאים, עזר לי בחצי רגל.
באותו הרגע התפרצתי עליו בצרחות: "אחרי כל העזרה שנתתי לך, זאת התודה שאני מקבלת? אני מצטערת על היום שהסכמתי לעזור לך!". בלי לחכות לתגובתו הסתלקתי מהמאהל כשעשן יוצא לי מהאוזניים. צעדתי במהירות במעלה השדרה, כשבראשי אני פורטת לפרטי פרטים כל דבר הכי קטן שעשיתי בימים האחרונים "למענו", מאדירה בליבי את תחושת האלטרואיזם הזוגי שהבעתי, מנסחת טיעוני מחץ לפגישה הבאה שלנו, שבהם אני מוכיחה לו מעל כל צל של ספק שהוא חתיכת חרא אגואיסט כפוי טובה.
אבל בערך כשהגעתי לסעיף 379 בכתב האישום הפנימי שלי ראיתי את האוהל הראשון שהוקם אחרי החשמונאים, לידו היתה חבורה שהגיעה מאילת שישבה ודיברה עם חבר'ה תל אביבים על פתרונות כלכליים וזכויות אדם, ברקע הגיעו הצלילים מסוף הבלוק הראשון של ג'אם ספונטני שהתפלל: "דונט יו נו, דיי אר טוקינג אבאוט אה רבולושן".
ובן רגע האוויר החם השתחרר מריאותיי, ופנקסי החשבונות התפוגגו להם במורד השדרה. איתם נעלמה החוויה הבסיסית שלי את החיים כמקום שבו צריך לדאוג לקחת את מה שמגיע לך, שבו תמיד צריך לוודא שאתה מקבל לפחות כמו שאתה נותן. ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, הפוקוס שלי לא היה עלי. ניגבתי את שאריות הדמעות וחזרתי למאהל, אבל הפעם הגעתי אליו באמת.
הרגע הנדיר שבו אנשים עוזבים את הבית בשביל להלחם עליו
מאותו הרגע אני לא זוכרת יותר מדי, רק קטעי מידע שקופצים כמו גיצים שיוצאים מהר געש מתפרץ: אנשים חדשים שבאו והצטרפו עם תקווה בעיניים, במות, מעגלי דיונים, אוהלים, פעילויות, ג'אמים פתאומיים, מכרים ישנים, חברים וגם אויבים שנתנו חיבוק חזק, נאומים חוצבי להבות וכאלה שעלו לספר את הסיפור הקטן שלהם. לצידם עולים גם רגעים של אלימות וטירוף, אנרכיה ובעיקר מלחמות אגו מושחתות של אנשים שבאו לעשות שינוי ואז איבדו את הדרך.
אבל בעיקר אני זוכרת את אותה חבורת צעירים שעשויה מהחומר שממנו נוצרות אגדות, שבאה עם כמה אוהלים ומצאה את עצמה נושאת מאבק חברתי שמיליוני עיניים נשואות אליו, אנשים שהפסיקו ללחוץ לייק עם האצבע והתחילו לרקוע דונט לייק עם הרגליים, ואת הרגע הנדיר הזה, שבו אנשים עוזבים את הבית בשביל להלחם עליו.
אני יושבת עכשיו עם רגב, כמה שעות לפני העצרת. ביד אחת הוא מארגן אוהלים לקבוצת חרדים שרוצה להצטרף אלינו, ביד השנייה הוא כותב בשצף קצף את הנאום המרכזי שייקרא מעל במת רחבת המוזיאון, הערב בתשע. אני עוד מנסה לסגור אמנים אחרונים שיגיעו להופיע. אנחנו מחליפים מבט אינטימי חטוף של זוג טייסים שטסים בין הפצצות.
אני כל כך עייפה. ומצד שני, מעולם לא הייתי ערה יותר.