"אין ברירה, צריך להתחיל עם האלימות, הרי כשאנחנו מתנהגים יפה הם נותנים לנו את היחס הכי גרוע שיש, אז מה כבר יש לנו להפסיד?", אמרה לי אתמול בערב אורלי, אם חד הורית ממאהל התקווה, מחוץ לתחנת המשטרה. "הם מצפים מאיתנו – השכבות המוחלשות, מחוסרי הדיור, המזרחים העניים – לאבד שליטה, אז אולי הגיע הזמן שבאמת נאבד אותה". רציתי להגיד לה שאלימות היא גבול שלא נחצה. שכשאתה עובר את הקו הזה, אתה לא יודע איפה זה יסתיים. אבל שתקתי.
כמה שעות לפני כן מצאתי את עצמי צועדת עם רגב קונטס ודפני ליף לכיוון שכונת התקווה עם קופסא של סטיקלייטים שנותרו מצעדת הדממה בסוף אוגוסט. צעדנו אז בדממה במרכז ת"א, כדי להשתתף בצערם של הנפגעים מהרקטות שנפלו באותו השבוע. על השלטים כתבנו אז: "אין ביטחון מדיני בלי ביטחון אישי". הראשונה שניערה אבק מאחד הסטיקלייטים שבקופסא הייתה שפרה, אם חד הורית שכבר חצי שנה גרה באוהלי התקווה. כששפרה קמה בבוקר היא לא נלחמת בפצצה האיראנית, היא נלחמת בלשים אוכל בבטן של ילדיה.
לאט לאט התקבצו סביב הקופסא עוד ועוד פנים מוכרות, תמהיל של תושבי התקווה ותושבי רוטשילד, של אושיות ציבור ושל חברי פורום גוש הפריפריה, כולם מחייכים ולהוטים למרות ששלמה ארצי כבר מזמן חזר לקיסריה. עוד לא אבדה התקווה. רצנו ברחובות גטאות התקווה, קוראים לפרצופים הדהויים בחלונות "צאו מהמרפסת, התקווה קורסת", בלי להרים יד אחת, אבן אחת.
המקום הכי נמוך בתל אביב
מצד ימין מחבק אותי אבי, שגדל בפריפריה ומצא את עצמו עשרות פעמים בבתי מעצר אחרי שהרביץ ואיים במלחמת ההישרדות שלו. "קחי נשמה, שלא תתייבשי", אומר לי שמעון ושם לי בקבוק מים ביד. שמעון הוא "פליט רוטשילד" שמאז הפינוי חי ברחוב, צמוד לכיכר הבימה, ממש מתחת לדגל ישראל הבוכה. פעם בשבוע בערך מגיעה העירייה ומחרימה את השמיכות שמחממות אותו בלילה, וכולנו מתגייסים לשלוח לו חדשות. לאט לאט עוד אנשים מצטרפים, ואנחנו הופכים לאלף אנשים צועדים.
אבל ככל שאנחנו גדלים, גם השוטרים מסביבנו מתרבים, דוחפים אנשים ומצמידים מצלמות לתעד את פני הפושעים, פנינו. "את משה כבר לקחו", מעדכן אותי רוני. משה, אחד האנשים המקסימים שיצא לי לפגוש, הוא אבא לילד בן שלוש, כבר חצי שנה שאשתו לא ראתה אותו כי הוא נלחם עבור החלשים, ורק בחיוך המבויש שלו שתמיד שם, אפשר לראות את הסיפור שלו, שיניים מושחרות, הנדוניה של ההרואין, שממנו יצא אחרי עשרות שנים שמצא רק בו תקווה.
המלחמה הזאת, כמו שאומרים בקלות כזאת כל כך הרבה פעמים בישראל, היא על הבית. על הבית של עשרות משפחות, בודדים, זוגות וילדים, מחוסרי דיור ומחוסרי אחריות ציבורית, שכבר חצי שנה גרים במאהל התקווה, שאין להם לאן ללכת. במקום לחזור לאלימות, למזרק, לגניבות ולייאוש, הם הקימו לעצמם בית: עם הגנה מפני הגשם, קומקום חשמלי, שמיכות, חיקוי של במבה ומשפחה.
זה לא מפגע ציבורי, זה מפגש ציבורי - דלתם (או אוהלם) תמיד פתוחה לתושבי השכונה ולמבקרים, את הגינה הנטושה הם שומרים נקייה, ובחנוכה האחרון הם ארגנו ללא כל תקציב מסיבת חג ענקית לאלף מתושבי השכונה שידם אינה משגת פסטיגלים, יובלים ומבולבלים. דווקא משם, מהמקום הכי נמוך בתל אביב, צמחה חברה סולידרית חדשה. ועכשיו מפנים אותם, לאן? לרחוב, שם הם אמורים להילחם על שמיכה או אוהל.
אין לך סבתא?!
מסביב חברים שלנו נעצרים – יגאל רמב"ם, אורן פסטרנק, סתיו שפיר, נאווה לוי זקין ועוד ועוד. רק בדפני שעומדת מולם אף אחד לא נוגע. "אין לך מה לדאוג", אומר לה רוני, תושב המאהל, "הם בטח קיבלו הוראה לא לגעת בך, מפחדים מאירוע לאומי".
לפתע נשלפים לניידת איציק ודנה, הורים לארבעה ילדים, שהיו ממקימי ומובילי המאהל. הם נמשכים על ידי חמש ערימות שרירים ונזרקים לזינזאנה, תוך כדי שדנה צורחת מכאבים. מוסיפים אותם לערימת העצורים כאילו היו בגדים ישנים. מתוך ההמון נזעקת סבתא שכל אותה העת לחשה צדק חברתי בנימוס עייף: "קחו רק אחד! יש להם ילדים בבית!", שוטר ששמע אותה הניף את ידו והפיל אותה על הרצפה, היא מפחדת שעיקמה את הקרסול ומחפשת את הצעיף שלה שנמרח בבוץ. "אין לך סבתא?!", שאלתי וקיבלתי תשובה כואבת: בעיטה בברך, בלי מילים, בלי אנושיות.
אני מסתכלת על הכאוס מסביב ורואה אותם – שוטרים, אנשים שכספי המיסים האדירים שלנו הולכים אליהם, בשביל שיגנו עלינו, וגם הם, ממש כמונו, מתקשים לסגור את החודש. אבל עכשיו הם מביטים בנו כאויבים במקום כאחים. הנשק שלהם הוא אלות, מרפקים ואטימות. שלנו הוא סולידריות, אחדות ועקשנות.
רק לפני שבועיים, כשביקרתי בבית שמש, פגשתי את טופז, ילדה בת 12 שמדי שבוע זורקים אבנים ושורפים צמיגים ברחובותיה. השוטרים לא מגנים עליי, היא סיפרה, הם כבר מזמן לא מגיעים לפה, אנחנו פשוט חיים בפחד. חשבתי גם על עפרה שטראוס, שלפני שבוע השתתפתי בהפגנה מחוץ לבית שלה כנגד הריכוזיות ותעריפי המחירים שמותירים אחד מכל שלושה ילדים בישראל רעב, ועל ההפגנה מול בית המשפט בתל אביב, שביחד עם המשטרה עושה איפה ואיפה בין רשתות המזון למכולות הפרטיות. חשבתי איך מוסדות השלטון שאמורים להגן עלינו, שממונים על ידינו, מודאגים יותר מאזרחים לא אלימים שנאבקים במילים ובשירה על עתיד טוב וצודק יותר מאשר מאנשים שגורמים לילדים לחיות ברעב ובפחד.
ישבתי עם אורלי מחוץ לתחנה ושתקתי. כי מה תגיד אחרי שאתה שומע את הסיפורים של תיבת הספאם של מדינת ישראל, של הצללים המושחרים שננעלו בגטאות, של אנשים שננטשו על ידי מדינה שהפכה לטבלת רייטינג כלכלית, של האנשים שהדחנו, לא בסמס, אלא בעצימת עיניים ובחוסר אכפתיות?