הרצל אמר? נו, אז אמר

הדבר הראשון שבוער לי לומר השבוע הוא שאין לי ספק כי מוחמד בכרי הוא שחקן טוב לאין שיעור ממה שלימור לבנת היא שרת תרבות. זה בטוח. אנשי המקצוע מאוחדים בדעה כי מוחמד בכרי הוא שחקן משכמו ומעלה. ולימור? מה היא מבינה בתרבות? אני מודה שלא בדקתי את הנושא לעומקו, אבל תחושת הבטן שלי היא שלימור מבינה בתרבות בערך כמו שהיא מבינה בספורט. אם יהיה צל צילו של צידוק לכך אזי מובן שהיא תזנק לבמה בחדווה ותשיר התקווה בהתכוונות שלמה, אבל זהו פחות או יותר.

לפעמים, ובזמן האחרון זה קורה לי יותר ויותר, אני מרגיש שאיבדנו את הפוקוס. שאנחנו בצרות אמיתיות. כיצד מדמיינת לימור לבנת את המדינה המושלמת? על פי אלו קריטריונים לדעתה של תנועת "אם תרצו" צריך לבחור שחקנים למחזה? האם צריך לשאול כל שחקן לאיזו מפלגה הוא מצביע בטרם הוא מקבל את התפקיד? האם צריך לברר שהוא מעולם לא התבטא בצורה כלשהי נגד המדינה, צבאה או מוסדותיה ורק אז לאשר לו לשחק?

בתקופה האחרונה נדמה כי פחות ופחות דעות שייכות לעולם המושגים הלגיטימי של ישראל בת זמננו. וכשמגוון דעות נתפסות כלא לגיטימיות זה מתחיל להטריד, ומסתבר שזה גם הזמן לתקוף. לא להגן חלילה על עצם קיומן של כל מיני דעות, אלא להפך, לדחוק את הדעות הסוררות לפינה ולאיים עליהן בכל הכוח מתוך האמונה (המטופשת להחריד) שניתן לחסל דעות באמצעות איומים. מתוך (חוסר) המחשבה שהשתקה של קולות בלתי קונצנזואליים פירושה צדק. מתוך (אובדן) תקווה שאם יסוננו הקולות מהבמות אליהן הצליחו להגיע יהיה פירוש הדבר שהם אינם קיימים. הכל שטויות כמובן. שטויות וגזענות, אבל זה מה יש.

צועדים ברוורס

וכך אנו מתעוררים למציאות יומיומית שבה מרצים באוניברסיטאות שדעתם חריגה בנוף הישראלי מוקעים ומאוימים, פגישתם של אנשי ארגון "שוברים שתיקה" עם תלמידי תיכון ירושלמיים מבוטלת, וגם הקשקוש הזה של לימור לבנת ומוחמד בכרי מתרחש. ברור לי, כמובן, ששכחתי דוגמאות רבות, אבל התמונה הכללית לצערי ברורה ומבהילה, והיא: בכל הנוגע למחויבותה לערכים דמוקרטיים בסיסיים - האומה הישראלית צועדת ברוורס. עצוב אבל נכון. מה לעשות, כנראה שיש על סדר יומה של אומתנו עניינים דחופים יותר. כמו למשל:

נינט עומדת לדגמן תחתונים.

טוב נו. את זה כתבתי בשביל הרייטינג. העורך צריך רייטינג אז כתבתי את זה. לא נורא, נכון? זאת אומרת זה לא שקר או משהו כזה, אני בטוח שקראתי את זה איפה שהוא השבוע, אז כתבתי את זה. עכשיו כל מי שיעשה חיפוש "נינט" (שלא לדבר על אלה שיעשו "נינט-לדגמן" או אפילו "נינט-תחתונים") יגיע לפה, ואני אקבל עוד כמה צפיות.

עכשיו ברשותכם נחזור ל"אם תרצו". ברור לי שהרוב הגורף של חברי הארגון הזה מודעים לזה ששם הארגון הוא קיצור ציטוטו המפורסם (והאגדי) של בנימין זאב הרצל. אבל אולי הם לא יודעים שאותו בנימין זאב, כשעוד היה תיאודור, היה גם מחזאי. עכשיו, מעניין מה היה חושב מר הרצל על משטר שהיה מצקצק בלשונו כלפי אחד משחקני המחזה שהוא כתב בגלל דעותיו או בגלל פעילותו האמנותית הקודמת. זאת ועוד - שיטוט ויקיפדי מעלה את העובדה כי במחזה "הגטו החדש" מאת הרצל נחשף הקהל לדמותו של יעקב סמואל, צעיר בן מיעוטים (כלומר יהודי כמובן) שלמרות ניסיונות ההשתלבות שלו בחברה הסובבת אותו, נדחה בשל גזענות (שהיא, במחזה, האנטישמיות) ולבסוף מת בדו-קרב בהגינו על היהדות. קטע, לא?

אבל את לימור זה לא מעניין. היא לא חושבת שמוחמד בכרי מתאים כי היא לא מבסוטה מהסרט שלו "ג'נין ג'נין". אז מה אם הוא אזרח, אז מה אם זו דמוקרטיה, אז מה אם אמור להיות שוויון בפני החוק, אז מה אם דעתו על כל מיני דברים אמורה להיות לגיטימית, גם אם היא נתפסת כחריגה או קיצונית (בודאי בנוף הליכודניקי וימינה שבו מסתובבים החבר'ה של לימור ושל "זו ארצנו", סליחה, "אם תרצו"), אז מה אם כל מיני דברים. ללימור זה לא מתאים, והיא תדאג שבצוותא ידעו את זה.

אבל אני מה אכפת לי. לי זה לא מזיז. זה לא קשור אליי בכלל. אותי הרבה יותר מעניין, ובשבילי הרבה יותר משמעותי ש:

נינט עומדת לדגמן תחתונים. של דלתא.

>> הטור הקודם שלי: למה כל מי שנולד בירושלים שרוט?
>> מה יש לאנשי "אם תרצו" לומר בנושא?