כך הגרוש שלי הפך מאויב לחבר

לפני 15 שנה, כשהייתי "גרושה טרייה", התראיינתי לעיתון נשים כלשהו כחלק מיחסי ציבור לקראת צאתה של הצגת יחיד שהייתה לי. מכיוון שהפרידה מהאיש איתו חלקתי את חיי במשך עשר שנים הייתה רעננה וכואבת גם יחד, ברור שחלק נכבד מהכתבה הוקדש לגירושין/פרידה. זה כלל כותרות בובמסטיות בלי שום קשר לשום מציאות, כותרות משנה מביכות וכמובן (איך לא) כיתובים צורמניים מתחת לתמונות הביחדנס שהיה, ובתווך סיפור היכרותנו-את-מי-זה-מעניין-בכלל.

העיתונאית התעניינה כמובן פחות בהצגת היחיד שלי על הבמה והרבה יותר במופע היחיד שלי בחיים. זכותה. עיתונות לוחמת במיטבה (או במירעה, הכל באוזני המתבונן). לאורך כל זמן הפגישה איתה הרגשתי מזייפת תשובות. היא שלפה שאלות וציפורניים חודרניות ואני מצאתי את עצמי עונה באוטומט כמסורת עדת המפורסתמים את התשובות שומרות הפאסון המתבקשות לאירועים שכאלה, בעיקר אם האיש ממנו נפרדים גם הוא אדם מוּכר, אז שומרים גם עליו, שייצא בסדר בכתבה. בקיצור, רוב התשובות שעניתי היו ממחלקת "אנחנו החברים הכי טובים" או "הוא נישאר החבר הכי טוב שלי" ועוד שטויות ברסק עגבניות שהחמיצו בשמש.

שיקרתי. לא היינו באותם ימים לא חברים ולא ערדליים. היינו עוינים. לא סבלנו אחד את השני. ליתר דיוק: התיעוב ההדדי באוויר הדיף ריחו וקולותיו למרחקים, מרחק הבתים הנפרדים שלנו, מרחק זמן ההתרגלות הארוך מנשוא לתמונת המצב העכורה החדשה.

הפרידה הכי מוזרה ואבסורדית שיש

זו הייתה שנת הפרידה הראשונה, הקשה מכולן, בעיקר בגלל היותנו הורים לילדה משותפת. גם אם נורא רצינו לא לראות זה את זו לנצח, זה היה בלתי אפשרי ומקומם גם יחד.

גירושים עם ילדים זו הפרידה הכי מוזרה ואבסורדית שיש. מצד אחד הדבר הכי חשוב כאן הוא הילדים המעורבים בסיפור, והעיניים צריכות להיות נשואות אליהם. מצד שני אנחנו לא מעוניינים לראות בשנים הקרובות את האדם ממנו נפרדנו, וסביר להניח שגם הוא אותנו. מצד שלישי – אין ברירה, בעיקר אם מדובר בילדים קטנים.

אני כבר לא יודעת אם אני המצאתי את זה, או שקראתי באיזשהו מקום את התיאוריה שאומרת: אורך זמן ההחלמה הוא כאורך הקשר. במקרה שלי מדובר בעשר שנות נישואים.

למשך כמה שנים טובות אחרי גירושינו, שמתי לב שכל מה שנשאר מהחלום של חיים משותפים הן שיחות טלפון מעיקות של "סידורים", מלוות בסאונד מתכתי שורט, כשהנושא המרכזי הוא "חלוקת מטלות הוגנת לכל הצדדים". כלומר, ממשיכים לדבר ולברבר על אותם עניינים שגם בגללם בעצם נפרדנו, רק בשיחות טלפון ומבתים נפרדים. אבסורד.

רגע של הארה

רגע ההארה שלי בנוגע לשאיפה לשלום עם הצד השני לסכסוך, התרחש רק אחרי ארבע שנים לאחר הגירושים, כשבתי הייתה בערך בגיל שמונה. ברגע תמים אחד ובמשפט פשוט שלה קיבלתי וואחד מראַה לפנים, רגע חסד שהזדמן לי כדי לראות דרך עיניה את כל סבך הקשר שלי עם אביה. היא ואני היינו בבית, כל אחת עסוקה בענייניה, כשהטלפון שלי צלצל. עניתי רק "הלו" בלי לנקוב בשם, והיא מיד זינקה ושאלה בשמחה מקצה הסלון: "זה אבא? אני רוצה לדבר איתו".

שם, ברגע ההוא, יכולתי להרגיש, לשמוע ולראות דרך עיניה את הזווית שבה היא ורק היא רואה את היחסים המעפנים של ההורים הפרודים שלה, עם ה"הלו" המתכתי שלהם. האוזן התמימה והנקייה שלה הבדילה מיד בין הטון העוין שלי כלפי אבא שלה, לבין הסאונד השגרתי שלי עם שאר העולם סביבי.

ההתעוררות הייתה חזקה, ומשהו בלבי התרכך באורח פלא. לפני השינה חשבתי שבעצם לא יקרה שום דבר רע אם אפילו אתחיל רק מלענות יפה לטלפון מהאבא של הבת שלי. הרגשתי שההתחלה הזאת היא עולם ומלואו עבורי.

אמנם למחרת לא קמתי אל יום חדש נטול כעסים ישנים, אבל לפחות התחלתי לשים לב איך אני עונה ומדברת ומתייחסת אל האבא של הבת שלי. לאהוב נפשה. לאדם שהיא מאד מאד אוהבת. בכבוד. לכבודו. לכבודה. לכבודי.

והיום, במלאת 16 שנים לגירושינו, עם התקרבות מתבקשת כקרובי משפחה, אני יכולה להגיד בלי לזייף ולייחצ"ן איש, ומסוגלת לעמוד מאחורי המילים הבאות בגב זקוף: האבא של הילדה שלי הוא חבר מאד מאד טוב שלי. והוא בפירוש חלק מהחיים שלנו. הוא, משפחתו, חברתו ובנו בן העשר.

לקח זמן, אבל היה שווה.

>> אלין לוי: איך נותנים לילדה כמוני לייעץ על אהבה?
>> חמישה תירוצים עלובים לא להגיע להפגנה בשבת