לפני יותר מארבע שנים התקיימה פגישה היסטורית בין ועד עיתונאי "הארץ" לבין מו"ל העיתון, עמוס שוקן. קדמו לה חודשים ארוכים של תכנון וניסיונות שכנוע לנוכח סירובו העיקש של שוקן לחזור בו מהתנגדותו הנחרצת (כמו זו של אביו) לכל סממן של עבודה מאורגנת בעיתונות. היתה לי הזכות להשתתף באותו מפגש ואני זוכרת כאילו היה אתמול את דפיקות הלב על מה שנראה היה אז כניצחון קטן של העובדים על פני מעסיקם.
רחוקים הם אותם ימים שבהם שוקן נאלץ להיכנס לחדר עם נציגי הוועד, חרף הצהרותיו על כך שלעולם לא יישא וייתן עמם גם אם ייאות להקשיב לטענות פרטניות שיעלו. בחודשים האחרונים חשפה הנהלת העיתון בפני נציגי העובדים מאזנים ומידע עסקי, על מנת לשכנעם בצורך לפטר עשרות עובדים כדי להבטיח את קיומו של העיתון.
יש להניח ששוקן לא שינה את דעותיו על העבודה המאורגנת והיה מעדיף ביקור אצל רופא השיניים מאשר חשיפת מידע פנימי סודי בפני עובדיו. הוא נגרר למהלך, כמו גם למכירת חלק מהעיתון המשפחתי למשקיעים חיצוניים, על ידי קריסתו של המודל העסקי שעליו נשענת העיתונות בכל העולם כ-150 שנה.
אולי עמיתי לשעבר צודקים ו"הארץ" לא חייב לפטר כל כך הרבה עובדים. אין ספק שהצעד הנדיר שנקטו בהשבתת העיתון משקף את מצוקתם. אבל יותר מכל משקף המאבק את חוסר האונים של תעשייה חיונית שלמה שאינה משכילה זה שנים לנצל לטובתה, לשימורה ולקידומה את מהפיכת האינטרנט.
מאיפה התבוסתנות של המו"לים?
"אם גורלו של הארץ להיסגר", כתב שוקן לעובדיו אתמול, "עדיף לעשות זאת מיד". מה הקשר בין יד הגורל להישרדותו של כלי תקשורת ייחודי עם קהל נאמנים מוצק? מה התבוסתנות שאחזה במו"לים כמו שוקן, שבשונה מאנשי עסקים שקונים עיתון ממניעים מפוקפקים, רואים בעיתונות ייעוד חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית?
חלק מהבעיה נעוצה בכך שבעלי עיתונים ממשיכים לראות בעיתונות עסק ונשענים על אמצעים מוכרים של צמצום עלויות אל מול קיטון דרסטי בהכנסות מפרסום. במלים אחרות, המודל של הכנסות, הוצאות ורווחים כבר הוכח ככישלון ובכל זאת הבעלים משתמשים בכלים שהכשילו אותו והפכו אנכרוניסטיים.
באופן אירוני, הדרך שבה בחרו מו"לים רבים לצמצום הוצאות והגדלת הכנסות היא בדרדור איכות המוצר שאותו הם מבקשים לשווק, אם להשתמש במונחים השאולים מהעולם העסקי.
זאת, בעוד שהאינטרנט מספק כלים יעילים בהרבה - הרי אפשר להפיק ולהפיץ עיתון איכותי בעלות כמעט זניחה, בלא צורך בנייר, במכונות דפוס ובמערכות הפצה יקרות. צריך להפסיק לראות באינטרנט אויב גוזל רווחים ולחבק אותו כאמצעי שמאפשר לספק לציבור, בזול, שירות יקר.
במקום לחבק את יתרונותיו, מרבית המו"לים בעולם נבהלו והתחילו לחלק את הסחורה בחינם. הם חייבים לעצור, להפסיק להיבהל. הציבור שצורך את השירות הוא זה שישלם. ישראלים רגילים לשלם אגרת טלוויזיה ורדיו ומנוי ללוויין או לכבלים. למה שלא ישלמו בתמורה לעיתון, במיוחד אם התשלום שווה לכל כיס?
הפיתרון: קואפרטיב עיתונים
מי שבכל זאת רוצה ללכלך את קצות אצבעותיו בדיו ולקבל עיתון מודפס, ייאלץ לשלם יותר. אפשר אולי להקים קואופרטיב של כל העיתונים שיספק מהדורות מודפסות לקוראים אלה.
בשנים האחרונות צצים בעולם מודלים של עיתונות שאינה עסקית, עיתונות שלא למטרות רווח המספקת ידיעות, תחקירים וכתבות איכותיות. הטרנד אינו חדש. עבדתי במשך יותר מעשור כעיתונאית בסוכנות אסושייאטד פרס (AP), שהחלה דרכה לפני 150 שנה כמעין קואופרטיב של עיתונים ונותרה מוסד שיתופי שאינו פועל למטרות רווח, עם איכויות שאינן נופלות מאלה של מיטב עיתוני העולם. דוגמה נוספת היא רשת תחנות הרדיו האמריקאית National Public Radio, שבלא ספק נמנית עם בעשורים האחרונים צמרת ספקיות שידורי הרדיו בעולם.
מרבית הניסיונות הנעשים בעולם לבנות מודלים של עיתונות נטולת רווח נסמכים בעיקר על מענקים מקרנות פילנתרופיות. אלא שזו הישענות בעייתית - קרנות משנות את סדרי העדיפות שלהן וגם נתונות לחסדי הבורסה. גם רעיונות שעלו באחרונה בישראל – להקמת קרן לעיתונות, שתמומן על ידי הממשלה, אינם מוצלחים.
השיטה ההגיונית והדמוקרטית ביותר היא שותפות עם הצרכנים. אם יהיו רווחים מפרסום - ויש להניח שיהיו, בהעדר פלטפורמה אחרת - מה טוב. ניתן יהיה להשקיע אותם בכתבות תחקיר ומגוון מוצרים עיתונאיים.
למודל כזה יש רק יתרונות. אי התלות שלו בהון ובשלטון תשחרר אותו מהצורך להכפיף שיקולים עיתונאיים ואת זכות הציבור לדעת לאינטרסים זרים. הוא גם יאפשר לשלם משכורות טובות לעיתונאים, לעורכים, לצלמים ולגרפיקאים ובכך להבטיח רמה טובה של עשייה עיתונאית.