בשבועות האחרונים, בין דיווחים על אונס ופדופיליה, מטפטפים לנו אזהרות חמורות על תקציב 2013: "גזירות בלהות", זועקת כותרת אחת, ופקיד עלום-שם באוצר ממתיק סוד עם הקוראים על כך שהתקציב המתגבש יהיה "קטסטרופה לאזרחים ולפוליטיקאים".
מרוב ספינים, אפשר לקבל סחרחורת: ישראל נפלה ל"בור" תקציבי של 6 מיליארד שקלים? לא, של 11 מיליארד, של 15 מיליארד; היא תחרוג מיעד הגירעון באחוז? לא, בשני אחוזים; היא בקושי צומחת? לא, היא צומחת יפה ביחס לכלכלות אחרות; האבטלה מרימה את ראשה? לא, זה רק בגלל שיותר אנשים יוצאים לעבוד אבל למעשה נוספו עשרות אלפי מקומות עבודה.
אחרי הספינולוגים, מגיע תורם של רועי הצאן. כבכל שנה, פותחים פקידי האוצר את ספר התקציב ומתחילים להכניס עזים: העלאת המע"מ והמס על הסיגריות, ביצוע קיצוץ אחיד בתקציביהם של משרדי הממשלה, קיצוץ בתקציב הביטחון, פגיעה בקצבאות. ב-2013 יהיו מקורות קיצוץ נוספים – בשנתיים האחרונות האוצר נתן ועכשיו יש מאיפה לקחת: תוספות להשכלה הגבוהה, תכנית "אופק חדש" שמספקת יותר שעות לימוד לילדים ויותר שכר למורים, חינוך חינם מגיל 3 והמלצות אחרות של ועדת טרכטנברג שאפילו עוד לא יושמו.
השנה אוחזים האוצר ופרשנים מביני-דבר שוט רציני: אם לא נקצץ בהוצאות, הם מזהירים, נגמור כמו יוון. זה מה שאתם רוצים? לא שצריך להיות גאון כדי להפחיד את הציבור, אבל הספינים ותחזיות האסון הניבו פרי. ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה לשעבר שאול מופז חברו לביצוע תועבה שלטונית (קוראים לה ממשלת אחדות) כדי להעביר "תקציב חירום". על שום מה? מלחמה? פלישת חייזרים? מרבית מדינות המערב מריירות מקנאה אל מול רמת האבטלה בישראל; ההשתתפות בכוח העבודה גדלה; היחס בין החוב של המדינה לבנקים לבין התוצר שהיא מייצרת נחשב סביר בכל קנה מידה; האינפלציה נמוכה מאד.
אה, אומרים לנו, זה הודות למדיניות האחראית של הממשלה עד לפני שנתיים, אז התחיל האוצר להשתולל עם הוצאות מטורפות – לרופאים, למורים, לזקנים – ותראו מה קרה. בור, חור.
שטויות. טוב שהאוצר שחרר את אגרופו הקפוץ. הרי מרבים להדגיש את חשיבותה של צמיחה כלכלית. בשביל מה צריך כלכלה צומחת? אפילו אדם סמית, אליל הכלכלה החופשית, גרס שמטרת הכלכלה לספק לאזרחים די אמצעים למחייתם ולמדינה די הכנסה כדי שהיא תוכל לספק שירותים ציבוריים. ברור שלא צריך להשתולל בהוצאות. אבל אין ולא הייתה הפקרות תקציבית. נעשתה השקעה אחראית בעתיד המדינה ואזרחיה – בהשכלה הגבוהה, בחינוך היסודי והתיכוני, במערכת הבריאות, בקצבאות זקנה, בתשתיות תחבורה.
שלא לדבר על ההון השחור
יש גם דרך לממן את ההשקעות הללו, בצורה אחראית: לא באמצעות פתרונות שחוקים כמו תוספת למע"מ ומסים עקיפים אחרים. במקום למסות את העניים והמתקשים, הגיע זמן לקבל החלטה אמיצה ולמסות, מעט יותר, את אלה שיש להם. הרי אם ייקחו אחוז או שניים או שלושה משכרו של אדם שמשתכר 50 אלף שקלים בחודש, הנטו שלו יפחת בפחות מאלף שקלים. לעומת זאת, תוספת של אחוז למע"מ ולמסים עקיפים יעלו מאות שקלים בחודש לבעלי אמצעים מוגבלים. עלות של 400 שקלים לחודש, למשל, למי שמשתכר שכר מינימום פירושה אובדן של 10% מהכנסתו. לעומת זאת, תשלום מסים נוספים, אפילו של אלף שקלים בחודש, פירושם אובדן של 2-3% מהכנסתו החודשית של מי שמשתכר פי עשרה ויותר משכר המינימום, למשל 50 אלף שקלים בחודש.
הממשלה דווקא אימצה את המלצות ועדת טרכטנברג להגדיל באחוז את המיסוי על בעלי שכר גבוה. המהלך אמנם כוון רק למי שהכנסתם החודשית יותר מ־83 אלף שקלים, ובכל זאת הוא טורפד בעזרתה האדיבה של ועדת הכספים בכנסת. אם היו מגדילים את התוספת לשלושה אחוזים ומיישמים אותה על בעלי שכר של 40 או 50 אלף שקלים בחודש, היו נכנסים לקופת המדינה מיליארדים רבים של שקלים. וזה עוד לפני שהזכרנו את מיליארדי השקלים שמתגלגלים בכלל מתחת לרדאר של רשות המסים, מהעלמות והתחמקויות מס. לפי מחקר של הבנק העולמי, היקף ההון השחור בישראל הגיע ב-2007 לכ-22% מהתמ"ג, כלומר כ-190 מיליארד שקל בשנה.
הטיפול בהון השחור והגדלת המיסוי על בעלי האמצעים – אלה, רבותי, הם צדק חברתי.