אחרי הפיצוץ: האוטובוס עולה באש (צילום: הטלויזיה הבולגרית)
הנופשים הישראלים הפכו לגיבורים בעל כורחם | צילום: הטלויזיה הבולגרית

ביממה לפני שמשה סילמן סיים את חייו במחלקת הכוויות בתל השומר, אושפז בחדר סמוך דניאל פחימה, שהוטס ארצה מבולגריה. שניהם פרצו בשבוע שעבר מאנונימיות מוחלטת לתודעה ציבורית רחבה. שניהם נשרפו בפיגוע – האחד על רקע לאומני, השני על רקע חברתי. אבל בכך מסתיים הדמיון ביניהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרים וקצינים, התייצבו כאחד לבכות את האסון שפקד את הנופשים בבורגס – אך ורק משום היותם ישראלים ויהודים. הלהבות שאפפו את אוטובוס התיירים בבולגריה הפכו מיד את ההרוגים, הפצועים והניצולים לנכס לאומי. הלהבות שאפפו את גופו של סילמן בתל אביב, לעומת זאת, הוגדרו על ידי נתניהו כטרגדיה אישית. מדבריו השתמע בבירור שהוא האחראי לאסון, באופן אישי.

אין בדל של הרואיות בהתאבדות של סילמן, רק ייאוש תהומי וקריאת תיגר צרודה. גם ביציאה לחופשה אין כל הרואיות, אבל הנופשים הישראלים שהגיעו לעיירת הקיט לחופי הים השחור הפכו גיבורים בעל כורחם.

המראות שריתקו אותנו לטלוויזיה עוררו תחושת גאווה – מטוסי הענק שהוזנקו לפנות את הפצועים וההרוגים, קציני צה"ל במדים שנכנסו לבית החולים המקומי והרגיעו את הפצועים, שליחי זק"א באפודים הזוהרים המוכרים שנברו בין שרידיו המפויחים של האוטובוס בחיפוש אחר חלקי גופות, חובשי מד"א בחולצותיהם הלבנות שליטפו וטיפלו בנפגעי ההלם, הרופאים הישראלים שקיימו התייעצויות עם עמיתיהם הבולגרים ההמומים. באותם רגעים הגשימה ישראל את ייעודה – מקום מפלט ליהודים נרדפים, בית איתן עם אבא גיבור ואמא מחבקת.

העור של משה סילמן לא יותר עבה מזה של דניאל פחימה

אבל לצד הגאווה, ואף ההתעלות, עולה תחושת החמצה נוראה, טעם מר של כישלון, משום שבבית הזה אין מקום למי שאינם גיבורים לאומיים; משום שבכסף שעלה להתניע את מנועיו של מטוס תובלה ענק אחד, עוד לפני שהמריא לבולגריה, אפשר היה לספק קורת גג צנועה למשה סילמן למשך חודשים רבים ולהציל את חייו. סילמן לא רק שלא זכה לאותה התגייסות מיידית של השלטונות עת נקלע לצרה, הם אף היפנו לו עורף. כלפיו, המדינה לא חשה כל אחריות.

ההיררכיה של הסבל והשכול במדינת ישראל לוקה בעיוות. בראש הפירמידה תמיד ניצבים המתים, אחריהם הפצועים. ולא סתם המתים. חללי ונכי צה"ל הכי נחשבים, אחריהם נפגעים של מערכות ביטחון אחרות, ורק בסוף אזרחים רגילים. אדם שנפצע בתאונת דרכים בעודו בשירות צבאי תמיד יקבל קצבת נכות יותר גבוהה מאזרח שנפצע באותן נסיבות. אדם שנפצע בתאונת עבודה יקבל פחות מאשר חייל שנפצע בתאונת אימונים – אלא אם מדובר בעובד ששכרו גבוה (ואלה, בדרך כלל, אינם נקלעים לתאונות עבודה).

משפחות של חללי צה"ל או חללי איבה תמיד יקבלו יחס יותר טוב מהמדינה מאשר משפחות של חללי תאונות דרכים או סתם של אנשים שמתו ממחלה. אולי טבעי הדבר שאלה שקיפדו את חייהם או בריאותם בשירות המולדת זכאים ליותר. אולי. אבל למה נוהגים כזו איפה ואיפה בין כאלה שנקלעו לצרה קיומית בגלל עוינות של מערכות שלטון, לבין אלה שנקלעו לצרה קיומית בגלל עוינות של ארגוני טרור? גם אלה וגם אלה זכאים להתייחסות, לטיפול, לעזרה, לתמיכה. העור של משה סילמן לא יותר עבה מזה של דניאל פחימה.

אבל לקברניטי המדינה נוח יותר עם פחימה והנופשים שנפגעו בבורגס. הם, בעל כורחם, עוזרים לשמר את התדמית הכה יקרה לממשלות ישראל, זו של מדינה שעל אף עוצמתה היא תמיד קורבן, זו שרוב העולם נגדה. תדמית של מדינה שמקרבנת את אזרחיה החלשים, שמככבת בראש טבלאות של עוני ופערים, שדוחה את ההתמודדות עם סוגיות יסוד הנוגעות לאופי המדינה – זו תדמית הרבה פחות נוחה.

>> הטור הקודם שלי: מקרה משה סילמן - חוסר אחריות
>> רוגל אלפר: מעריב - העיתון המיותר במדינה