הדיבורים על שובו של אהוד אולמרט לזירה הפוליטית, כדי להתמודד על ראשות הממשלה בראש מפלגת מרכז שמאל בבחירות הקרובות, הם בדיחה ישראלית מופלאה. אולמרט נבחר לראשות הממשלה כיורשו של אריק שרון בקדימה. ספק אם יכול היה להיבחר כאן לראשות הממשלה בנסיבות אחרות, ללא הנאמנות של חלק מבוחרי שרון למנהיגם האהוב. כשנבחר לראשות הממשלה, זה לא היה בזכות עצמו, הוא לא באמת היה מנהיג אהוד בציבור. ושיהיה ברור: הצבעתי לאולמרט, בגלל אולמרט. אני חושב שהוא מנהל טוב. ואני חושב שהחזון שלו למדינה די נכון. לא אוהב את החיבור האמיץ שלו לטייקונים, לא אוהב את עננת החשד לשחיתות שתמיד אופפת אותו – אבל במצבה הנוכחי של ישראל, אני חושב שהוא עדיף על נתניהו עשרות מונים, וגם על לפיד. ואני לא חושב שיחימוביץ' יכולה לקבל מנדט אמיתי מהציבור. טקטית, אני אשמח אם אולמרט ייבחר שוב לראשות הממשלה. אבל עצם העובדה ששמו מוזכר כעת כמועמד פוטנציאלי, היא פשוט בדיחה ישראלית.
כי לא זו בלבד שאולמרט לא נבחר לראשות הממשלה בזכות עצמו, היה ראש ממשלה עם אחוזי תמיכה זעומים – הציבור ממש שנא אותו על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה, שנתפסה ככישלון מוחלט בזמנו. והעורף חש שאולמרט הפקיר אותו לגמרי לטילי חזבאללה. וכשאולמרט התפטר על רקע שלל החקירות שהתנהלו נגדו, איש כמעט לא הצטער לראות אותו הולך הביתה. אז מה השתנה פתאום? למה לפתע יש איזו תחושה, ושמא איזה ספין, שחלק מהציבור משתוקק לשובו?
יש אומרים, זה בגלל שלעת עתה הוליד הר החשדות נגדו עכבר קטן וחמוד. אבל הר חשדות נגד ראש ממשלה לא מפריע לציבור אם הציבור אוהב את אותו ראש ממשלה. ראו מקרה אריק שרון. הפרקליטות יכולה הייתה להחשיד את שרון בשיתוף פעולה עם הנאצים, ושוחריו הרבים היו ממשיכים לתמוך בו, ולאהוב אותו עד כלות. והפרקליטות יכולה להחשיד שוב את אריה דרעי בהתנהלות לא כשרה, והציבור שלו ימשיך לאהוב אותו ולטעון בלהט שהוא זכאי. כשהציבור אוהב מנהיג, הפרקליטות יכולה לקפוץ לו. אולמרט לא היה אהוב. זה לא היה בגלל התיקים שנערמו נגדו. וכעת כשערימת התיקים הולכת וקטנה, זה לא מחזיר לו את אהבת הציבור.
אפקט דרייפוס
אם המועמדת של אולמרט בבחירות הקרובות היא בכלל מציאותית – זה רק בזכות העובדה שהציבור אוהב קאמבק. סיפור דרמטי על עלייה ונפילה ועלייה תמיד מעורר אהדה. אולמרט של אחרי חגי החשדות והחקירות והתביעות וכתבי האישום הוא היצור הזה שתמיד מעורר הכי הרבה אהדה בציבור – מעין קדוש מעונה, קרבן תמים של מנגנון רשע אטום וכוחני. הניצול של איזו קונספירציה אפלה שנרקחה נגדו בידי גורמים עלומים. קרבן כזה הוא תמיד סיפור טוב. סיפור מרגש. סיפור ששווה כמה דמעות. שהרי אין כמו קרבן כדי לעורר הזדהות. מי לא מרגיש כמו קרבן חף מפשע. זה אפקט דרייפוס. זה הרוזן ממונטה קריסטו שהושלך לצינוק באי מבודד וחזר כדי לנקום. זה פשוט סרט: חשבו שהוא גמור, חשבו שהוא אבוד, וכנגד כל הסיכויים הוא חזר לחיים. סיפור קלאסי. כאילו שזה אדם שנעשה לו עוול נורא, והצדק ניצח וכו'.
מעמדו הציבורי של אולמרט לא ישתקם בזכות הרקורד שלו כראש ממשלה. והרקורד הזה הוא הדבר היחיד שאמור לעמוד על הפרק במערכת בחירות. הוא ישתקם בזכות הרקורד שלו כקרבן של המערכת, כ"אזרח קטן", עד כמה שזה מגוחך להתייחס אליו כך. אולמרט היה ראש ממשלה אקטיביסט. הוא פעל. פעל מול הפלשתינאים, פעל מול הכור הסורי, פעל מול חזבאללה. פעלתן. הציבור הגיב בשלילה לפעלתנות שלו. הוא מגיב בשלילה לכמעט כל פעלתנות. גם אהוד ברק היה ראש ממשלה פעלתן. גם רבין – ולמי שלא זוכר, היו רבים מאוד בציבור שלא אהבו את פעלתנותו של רבין. פעלתנות מפחידה את הציבור. פסיביות היא סחורה פוליטית הרבה יותר חמה כאן – ראו הפופולאריות של יצחק שמיר ושל נתניהו. קשה להאמין שסיפורו המרגש של אהוד אולמרט, עלייתו ונפילתו ועלייתו, יביא אותו עד לראשות הממשלה. זה נשמע יותר כמו משהו שאמור להיגמר בשער ב-"7 ימים". אין לדעת. אבל גם אם אולמרט בכלל לא יתמודד, עצם העובדה שהוא מוזכר כעת בטורי פרשנות פוליטיים כ"שם חם" – זה כבר מצחיק. ואם הוא כן ייבחר לראשות הממשלה, זה יהיה קורע מצחוק. וגם לא רע למדינה.