הכלב שלי מת.
בשבוע שעבר כתבתי כאן בנימה משועשעת על מאמציי לאלף את הכלב. ועכשיו הוא מת. מת באופן הכי טראגי, אידיוטי ומיותר.
בפעם הראשונה שראינו את צ'יקצ'יק הוא עמד, ביציבה הגאוותנית האופיינית לפינצ'רים ננסיים, בכלוב שלו במכלאה של "צער בעלי חיים" בדרום תל אביב, הטה את ראשו קמעה באיזו סקרנות או הבעת תמיהה, והביט בנו, נינוח ובוטח בעצמו, כמו מנסה לעמוד על טיבנו, כאילו שמובן מאליו כאן מי שוקל לאמץ את מי. ביקשנו שיוציאו אותו מהכלוב והוא מיד החל משתעשע עימנו, קופץ מאחד לשני, מלקלק לחיים של ילדים מצחקקים. למחרת שבנו לקחת אותו הביתה, והוא מיד נהפך לבן משפחה.
הלכנו מתוך כוונה לאמץ כלב מסוג אחר לגמרי – נקבה רגועה ומחונכת לצרכים. אבל נשבנו בקסמו של צ'יקצ'יק, בכריזמה שלו. אני לא אוהב פינצ'רים ננסיים. זה גזע עצבני, נבחני, נשכני ועתיר אנרגיה שמתקשה לחיות בדירה קטנה חרף גודלו הקטן. לפעמים אני משתעשע בטאבלט שלי במשחק חיפוש גזעי כלבים לפי פרמטרים משתנים. כשהזנתי למכונת החיפוש את כל המאפיינים של הכלב שהוא הסיוט הכי גדול שלי – קיבלתי פינצ'ר ננסי. אבל צ'יקצ'יק התעלה מעל לגזע שלו. לא נבחן ולא נשכן, מצחיק ומלא שמחת חיים. הוא הספיק להיות עימנו חודש בלבד אבל אהבנו אותו מאוד.
בחופש ראש השנה פתחנו בריכה בחצר של הוריי. בריכת חצר מתנפחת הכי רגילה בעולם. מילאנו אותה במים. הילדים נכנסו פנימה. גם צ'יקצ'יק נכנס. הוא נהנה במים הנאה מרובה. הסתובב במעגלים עם חוטמו תחוב עמוק במים, כמחפש דגיגים. הסתובב והסתובב. אי אפשר היה להוציאו משם. ולמה שנרצה? היה לו כיף. זמן קצר אחרי שיצא מהבריכה הוא נראה חצי מעולף, אדיש וסחרחר. כל כולו רועד. התנודד ומצמץ בעיניו. בועות ריר נוצרו בשיפולי שפתיו. כשנגענו בבטנו יילל בכאב. בתי שאלה אותי אם הוא ימות. אמרתי לה מה פתאום שימות. למה שימות. על מה היא מדברת.
הכנסנו אותו לאוטו ולקחנו אותו לבית החולים הווטרינרי. הרופא חרץ שהוא סובל מבחילה קשה. הוא תיחקר אותנו, האם יכול להיות שצ'יקצ'יק הורעל – אולי מצמח ארסי שגדל בחצר, אולי נוזלי דילול צבע שהיו מונחים למרגלות שולחן שאבא שלי שיפץ. הבהרנו לו שהכלב לא מש מעינינו. סיפרנו לו על הבריכה הקטנה. זה בכלל לא עניין את הווטרינר. שהרי כלבים לא מתים מבריכות ילדים קטנות בחצר. הוא נתן לצ'יקצ'יק, שכבר הפגין סימני התאוששות, זריקה חזקה נגד הבחילה. לקחנו אותו הביתה, ותוך שעה הוא החל שוב מתרוצץ בבית, כאילו שלא קרה כלום. אמרנו לעצמנו שאולי לעולם לא נדע מה הרעיל אותו, והעיקר שהוא בסדר.
כלבים לא מתים ממים?
בשבת האחרונה שוב פתחנו את הבריכה בחצר של הוריי. וצ'יקצ'יק שוב עשה כיף חיים במים. הסתובב והסתובב במעגלים. זמן קצר אחרי שיצא מהמים חזרו תסמיני ההרעלה: אדישות, רעידות, מבט מזוגג, יללות כאב, מצמוץ איטי בעיניים, בועות ריר. אבל הפעם זה נראה חמור יותר. הוא לא רק התנודד, הוא מעד וקרס תחתיו. לא הצליח לעמוד על הרגליים. וכל גופו היה נפוח. דאגנו מאוד אבל אמרנו לעצמו שיהיה בסדר, הוא יתאושש. ניסיתי להוביל אותו לשמש. קיוויתי שיקיא, שישתין. הכל קרה מהר מאוד, עניין של דקות ספורות. ניסיתי להעמידו על רגליו, להוביל אותו לטיול קצר. הוא נראה כמו שיכור. חשבתי שאולי אם יצליח להתהלך, זה יאושש אותו, יסייע לו להקיא. אי אפשר היה להרימו כי כל מגע בבטנו גרם לו כאב רב. אבל צ'יקצ'יק הגיע רק עד השער לחצר, ושם נשכב. אני ידעתי שהוא הולך למות. יודעים את זה. הוא נראה גמור לגמרי, אבוד. החיים אזלו ממנו במהירות. הילדים חשבו שהוא נרדם אבל לי היה ברור ששקע בקומה. הרחקתי אותם משם, אמרתי להם להיכנס פנימה. צ'יקצ'יק החל מפרכס, עיניו פתוחות, נפוחות, יוצאות מחוריהן, לשונו חיוורת ושמוטה, חניכיו חסרות כל צבע. הוא התעוות, ואז נמתח מתיחת מוות, מכפות רגליו האחוריות ועד אפו, ונפח את נשמתו. מת. עמדתי מעליו. הבטתי בו חסר אונים. המראה הזה לא מרפה ממני. זה מה שאני רואה כשאני עוצם עיניים בלילה.
זה תמיד מבהיל להיתקל במוות. כי המוות כל כך חסר חיים. הוא נטול כל חיים. זה ההעדר המוחלט של חיים. קראתי לאבי. הוא הרים את צ'יקצ'יק ומתוך איזו תקווה נואלת שאנו טועים, נסענו שוב לבית החולים הווטרינרי בכפר הירוק. הווטרינר, אותו וטרינר שראה אותו בראש השנה, אמר שזה נשמע לו כמו התקף אפילפטי. שוב דיברנו איתו על הבריכה. "לא מתים ממים", הוא אמר, "כלבים לא מתים ממים". הוא חשב שצ'יקצ'יק היה אפילפטי, ושהמפגש עם המים התניע אצלו התקף קטלני.
אבל ההסבר הזה נשמע לי לא מספק. בלילה, חסר מנוח ועצוב מאוד, חיפשתי ברשת מקרים דומים. ומיד מצאתי. מתברר שאפשר למות ממים. קוראים לזה, בפשטות, הרעלת מים. היא נוצרת כתוצאה משתיית כמות מים גדולה עם ריכוז נתרן נמוך (כלומר, דווקא מי ברז). תאי המוח מתנפחים ומפסיקים לתפקד. בעקבות הבצקת המוחית – מגיעים הפרכוסים, התרדמת, והמוות. וברור שככל שגוף הוא קטן יותר, כך גדל הסיכוי למוות מהרעלת מים. וצ'יקצ'יק היה כה קטן. ננסי. פינצ'ר ננסי. בזה הוא לא הצליח להתעלות מעל הגזע שלו.
הרעלת מים. כל כך נדיר, כל כך קטלני. התקשרתי לווטרינר. אמרתי לו – לא אפילפסיה, אלא הרעלת מים. הוא עדיין נשמע ספקן, אולי כדי לשמור על כבודו המקצועי. אבל לי אין שום ספק. הכלב הקטן שלנו מת מהרעלת מים. תיאורי המקרים ברשת לא משאירים שום מקום לספק: זה בדיוק מה שקרה לצ'יקצ'יק. הוא שתה יותר מדי מים מהר מדי, וזה הרג אותו.
הוא היה אחלה כלב, שהה עימנו רק זמן קצר, אבל לעולם לא נשכח אותו ואת השמחה שידענו איתו.