אני בעד המחאה המתחדשת. רוב גדול בציבור הישראלי בעדה. אבל בכלל לא ברור מה זה אומר. יעדיה לא ברורים. היא בורחת מתוויות פוליטיות. ובימים האחרונים בכלל נדמה שהיא על הזכות למחות. אז למה אני בעד המחאה?
אני לא שייך למעמד הביניים. ממש לא. במונחים של החברה הישראלית, אני מרוויח הרבה כסף. הרבה יותר ממעמד ביניים. וזה אומר שאני משלם הרבה מאוד מסים. כבר הרבה שנים, 20 שנה, שאני משלם למדינה כל חודש הרבה מס הכנסה וביטוח לאומי. לאן הולך הכסף הזה? האם הוא מושקע בחזרה בי? ממש לא. הוא לא מושקע בחינוך של ילדיי. הוא לא מושקע בתשתית הבסיסית שאני זקוק לה נואשות, כמו למשל רכבת תחתית בגוש דן. וכשאהיה זקן ולא אוכל לעבוד, קצבת הביטוח הלאומי שאקבל תהיה מגוחכת.
יתרה מזאת, הכסף הזה גם לא הולך לאנשים קשי יום שלדעתי זקוקים לו. הוא לא מממן מדינת רווחה ראויה. כי האנשים האלה ניגשים אליי ללא הרף בבתי קפה וברחוב ומבקשים ממני עוד כסף. וזה לא בסדר. אני חושב שהיעד הראשון של המחאה צריך להיות שהכסף שהמדינה מגייסת באמצעות מס על הכנסה של אנשים שעובדים קשה צריך להיות מושקע ביצירת מדינה שטוב לחיות בה. הוא לא צריך להיות מושקע בחברה החרדית. וגם לא במפעל הכיבוש וההתנחלויות. למחאה הזו אין ברירה אלא להתעמת בגלוי עם החרדים והימין הכובש והמתנחל. בלי עימות כזה, היא לא תצליח לשנות את המציאות.
נזקי הכיבוש באים לידי ביטוי גם בהשחתת המוסר של החברה הישראלית. חברה שסוגדת לכוח מרשה לשוטרים שלה להרביץ למפגינים לא אלימים ומעריצה טייקונים תאבי שררה. חברה מקבלת את השוטרים שהיא ראויה לה ואת הטייקונים שהיא ראויה לה. ברור שזה קשור לכיבוש ואסור להמשיך להסתיר את זה.
באמת תודה, אבא ואמא
אני שייך לדור של בני 25 עד 45 שנדפק על ידי הדור של הוריו. ההורים שלנו עבדו פחות קשה מאיתנו באופן כללי, פחות שעות, וקיבלו הרבה יותר תמורת הכסף שלהם. למשל, דירות. דור הורינו לא דאג שלילדיהם תהיה רמת חיים גבוהה יותר משלהם. המדינה פשוט דפקה אותנו. אנחנו לא מרוויחים מספיק תמורת העבודה המאוד קשה שלנו, ומה שאנחנו כן מרוויחים לא מצליח לקנות מספיק. זאת המציאות. לא מספיק דירות ולא מספיק קוטג'. החיים פה יקרים מדי. השיטה דפוקה והיא מושתתת על שיתוף הפעולה שלי איתה. סיכום ביניים: לא לממן את החברה החרדית שלא עובדת, לא לממן את הכיבוש היקר והמושחת, ולהוריד את יוקר המחייה.
המטרה האחרונה צריכה להיות צמצום כוחם של הטייקונים באמצעות הקטנת הריכוזיות במשק. יש הרבה יותר מדי כסף במעט מדי ידיים. אבל זה לא רק זה. זה גם עניין של הלוך רוח: טייקונים חייבים מיליונים לבנקים ומוחקים להם חובות, או שנותנים להם עוד הלוואות, או שמאפשרים להם לעשות תספורות. איתי מתחשבנים על כל שקל. הבנק לא ימחוק לי שום חוב. ואם אני מבקש הלוואה, אני צריך להוכיח שאני מסוגל להחזיר אותה. קשה לי לחיות כאן, כי השיטה דופקת אותי. היא בנויה על לדפוק אותי. הגיע הזמן, בהיפוך המימרה המפורסמת של קנדי, שהמדינה הזו תפסיק לשאול מה אני יכול לעשות בשבילה ותתחיל לשאול מה היא יכולה לעשות בשבילי.
חבל יהיה אם המחאה הזו תהיה על הזכות להקים מאהל ברוטשילד, או לנפץ חלון של בנק (למרות שזה כולה חלון, לא כואב לו, וזה סניף בנק, לא חנות סידקית של קשיש ניצול שואה). היא צריכה להיות על: השקעה במשלמי מסים בתוך הקו הירוק על חשבון חרדים ומתנחלים, הורדת יוקר המחייה ושינוי השיטה כדי שתיטיב עם פשוטי העם ולא טייקונים. אלה ארבע מטרות ברורות שהגשמתן ממילא תוביל לשינוי עמוק בסדרי העדיפויות כאן.
חייבים להפסיק עם הסיסמה שדורשת "צדק חברתי" בשם "העם". גם חרדים ומתנחלים וטייקונים תומכים ב"צדק חברתי", בכל לבם. ומי זה בכלל "העם"?
אני מציע סיסמה חדשה. בוקר אחד, מוקדם מאוד, לפני כמה שנים, התקשר אליי אדם ממחלקת הגבייה במע"מ, בשם ישראל, ואמר לי: "טרם קיבלנו את חלקנו". זו הסיסמה שלי: טרם קיבלנו את חלקנו.
>> הטור הקודם שלי: למה אני מקנא בקית' ריצ'רדס
>> גל אוחובסקי: השוטרים דפקו מכות לתל אביב