אין תמונה
יעקב גרוס, האיש שהציע לנו לשים ז בלי בושה בקלפי
כשהייתי ילד מאוד אהבתי לראות תשדירי בחירות בשחור לבן בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה כאן. על רקע לוח שידורים דל מאוד בימי שגרה, התשדירים הציעו ריגוש ודרמה שבדרך כלל נעדרו מהמסך. ובגלל שמדובר בתעמולה, בסוג של פרסום, הכלים שבהם נעשה שימוש בתשדירים יצרו שפה שהייתה חדשה, שסיפקה חוויית צפייה אחרת.

התחושה הייתה שחייבים לראות את זה. שמנסים להגיד לנו משהו חשוב. שמתנהל פה קרב מעניין וסוער, לנגד עינינו. עם השנים והערוצים והאינטרנט והאדישות, התשדירים איבדו מחשיבותם ומחדשנותם. במערכות הבחירות האחרונות הם נראו רלוונטיים בקושי.

מה שהכי אהבתי בתשדירים, בתור הזהב שלהם בשנות ה-70', היה לראות אנשים אלמוניים שהקימו מפלגות קטנות, אפילו קיקיוניות, חסרות סיכוי בעליל. התשדירים הזולים שלהם היו חובבניים, מצולמים ומבויימים רע, וההופעה של אותם אלמונים מול מצלמה הייתה מאוד לא יעילה. הם נטו לעמוד מולה, מאובנים, ולדקלם בדחליליות את הנאום שהכינו, עיניהם מתרוצצות אנה ואנה, לא ממוקדות במצלמה. אחרים פירקו את חוסר הביטחון שלהם מול המצלמה בדרך הפוכה. במקום להיכנס מולה לשיתוק, הם התפרעו, צעקו בגרון ניחר, נכנסו לאיזו היפר-אקטיביות.

גיבורי הריאליטי המקוריים

אבל מה שאהבתי בתשדירים שלהם היה הסיפור. תמיד היה שם סיפור, שבו הם הסבירו לציבור מי הם, למה הם צצו פתאום, מה גרם להם להחליט לרוץ, למה הם פשוט חייבים להיות בכנסת. וזה תמיד היה סיפור מעניין, והוא ריתק ביתר שאת בגלל שאפילו כילד הבנתי שאין להם סיכוי, שהם עושים משהו חסר סיכוי, מתוך איזה ייאוש או שיגעון גדלות, או שכנע עצמי עמוק שמאפשר להם לשקר לעצמם.

אין תמונה
הצביעו "יענ" - התאחדות התימנים בישראל
חלקם היו סוג של בדיחה, אחרים נגעו ללב. לכולם היה את הנכונות, האומץ או הטיפשות להיראות פתטיים כדי להגשים חלום. הם היו, בעצם, גיבורי הריאליטי הראשונים בטלוויזיה הישראלית: אנשים מהיישוב, אלמוניים לגמרי, שפונים לציבור ומבקשים את אמונו. לא ב-SMS. ולא כדי להישאר בבית האח הגדול. אלא בקלפי, וכדי להיכנס לכנסת. אבל העיקרון דומה.

נזכרתי בימים האחרונים בתשדירים האלה, כי היום הרבה יותר קל להיות אדם אלמוני שקם בבוקר ומחליט שהוא פשוט חייב להיות חבר כנסת, כי העם והמדינה זקוקים לו. הפיתוחים הטכנולוגיים, המהפכה הדיגיטלית והאינטרנט מאפשר היום להרים קמפיין בחירות בקלות, מהבית.

אין תמונה
משה דואק ממפלגת זעמ תרשיש זעק "נוער נוער נוער", ושכח כנראה שהנוער לא יכול להצביע
התחלתי לקבל מיילים מהטיפוסים הלא מוכרים שהחליטו שיש איזו סבירות לשכנע אותי לתת להם את קולי. הם מצטלמים בחליפה וחיוך גדול, בחזית הכנסת, מוכנים להתחיל לעבוד אם רק אעזור להכניס אותם לשם. ובכלל, על תל אביב שורה איזו אווירת למה-שאני-לא-ארוץ-לכנסת-בעצם? שהיא די ברנז'אית ונגועים בה בעיקר אנשי תקשורת. פתאום, אדם לא צריך להסביר למה הוא רץ לכנסת – אלא למה הוא לא רץ לכנסת.

הכנסת האלמונית הראשונה

כבר לא צריך זיק סהרורי בעיניים כדי להגיח מערוץ טלוויזיה או מהפייסבוק ולהכריז על מועמדות לכנסת. אבל ליצני הבחירות מתשדירי שנות ה-70' הקדימו את זמנם, הבינו משהו שרק בשנים האחרונות נטמע עמוק בתודעה הציבורית – שגם לא צריך להיות מהכנסת כדי לרוץ לכנסת, לא צריך להיות פוליטיקאי. יתרה מזאת, יש מעט מאוד פוליטיקאים מקצועיים בישראל. חברי כנסת מתחלפים בתדירות גבוהה יחסית. נכנסים ויוצאים מפוליטיקה. יש בכנסת הנוכחית חברי כנסת רבים שבקושי שמענו עליהם או שלא שמענו עליהם בכלל ושייעלמו ממנה אחרי הבחירות.

הציבור מעדיף מפלגות גדולות (צילום: יוסי זילברמן)
יכולים לדמיין כנסת בלי אף דמות מוכרת? | צילום: יוסי זילברמן
אני חושב שהיומרה היחידה שצריך כדי לקום בבוקר ולהכריז על ריצה לכנסת היא היומרה להיבחר. זה דבר אחד להגיד שאתה יודע מה צריך לעשות ורוצה לעשות את זה, וזה דבר אחר לגמרי להאמין שציבור מספיק גדול של אנשים יבחר בך לכנסת, או לרשימה של מפלגה לכנסת. אין לי את היומרה להיבחר. להיפך: יש בי אמונה חזקה שלעולם לא אצליח לשכנע מספיק אנשים לבחור בי. אבל לעתים קרובות חשבתי שיהיה מעניין לראות כנסת שכל חבריה טיפוסים אלמוניים, חדורי שכנוע עצמי עמוק – לא רק שאפשר לבחור בהם לכנסת, אלא שאי אפשר שלא לבחור בהם. אני לא מבין מאיפה השכנוע העצמי הזה מגיע, ולכן אני מכריז כאן על אי-מועמדותי לכנסת, ואני בטוח לגמרי שההכרזה הזו לא מעניינת אף אחד, אפילו לא אותי.