נו, אפשר כבר להפסיק עם השטות על "כמה מסוממים מובטלים מתל אביב"? או ששני אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה (לפחות) שגדשו אתמול את רחובות ערי המדינה זה גם לא מספיק כדי להוכיח שיש כאן מחאה אמיתית, חובקת מגזרים? 150 אלף איש ואישה יצאו אתמול לרחובות, לא כדי לדרוש שינוי נקודתי זה או אחר במדיניות הממשלה, אלא שינוי גורף בסדרי העדיפויות. לא רק דיור בר-השגה, ובכללו דיור ציבורי ופיקוח על מחירי השכירות. לא, מדובר בהרבה יותר מזה.
אנחנו רוצים חינוך חינם הרבה לפני גן חובה, כדי שהורים יוכלו לצאת לעבוד בלי להוציא מחצית מהכנסתם על מעונות. אנחנו רוצים מזון במחיר שפוי. אנחנו רוצים תחבורה ציבורית נאותה בפריפריה וגם במרכז. אנחנו רוצים להפסיק להרוויח פחות ולשלם יותר מאשר בכל מקום בעולם המפותח שאנחנו מתיימרים להידמות לו, ואנחנו רוצים - כן, צריך להגיד גם את זה - שהמדינה שלנו תפסיק להשקיע את כל מרצה והונה בשטחים ותתחיל להשקיע בצורה דומה בתחומיה הריבוניים של מדינת ישראל. הלא אם המדינה הייתה מסבסדת דיור ותחבורה ציבורית בנגב ובגליל כפי שהיא עושה בהתנחלויות, הבעיה הייתה פחותה בהרבה.
לראשונה זה ארבעים שנה, העם היושב בציון התמרד נגד הקומבינה. בלי קשר לכיבוש, בלי קשר ליחס פלסטינים, עם קשר ישיר לדברים שמאחדים את כל שכבות החברה. העם נזכר והזכיר שהוא הריבון במדינה הזו, ושגם אם ראש הממשלה מצליח ללהטט בכנסת ולשמור על יציבות הקואליציה שלו, זה לא שווה שום דבר אם העם אומר אחרת. לא לחינם היה פיד הטוויטר שלי מלא בהצהרות נוסח "אני מתרגש/ת", "יש לי דמעות" ו"היום אני גאה להיות ישראלי". אין כוח בעולם כמו עם שקם ודורש את שלו.
אל תמרחו אותנו
ראש הממשלה ושר האוצר הבובה שלו מתגאים בהורדת האבטלה לרמה נמוכה באופן היסטורי. זה כמובן יפה מאד, אבל צריך להסביר להם שזה שיש עבודה שאי אפשר להתפרנס ממנה בכבוד רק מרגיז יותר. אז מה אם הם הורידו את האבטלה באמצעות מק'ג'ובים עלובים ומשחק במספרים (אי ספירת ההמונים שנואשו מלמצוא עבודה ולכן אינם נספרים בלשכות, אי ספירת העצמאים שאין להם עבודה רוב החודש, והפניית דורשי עבודה לתוכניות מגוחכות שבהן הם עדיין לא עובדים אבל כבר לא נספרים כמובטלים). כל זה אולי נראה יפה על הנייר, אבל נייר אי אפשר לאכול.
גם הניסיון למרוח אותנו עם רפורמה במנהל מקרקעי ישראל הוא בדיוק זה - מריחה שלא תצלח. חלוקת אדמות הלאום לעשירים תמורת הבטחה שישתמשו בהן בצורה מתחשבת היא עבודה בעיניים. לא הטייקונים הם האחראים לרווחת הציבור, אלא המדינה ומוסדותיה. זו לא אחריות שאפשר להפריט.
לאן המחאה הולכת מכאן? היא תימשך, בדיוק מפני שאין לה פתרון מיידי. נתניהו אינו יכול, לא נפשית ולא מבנית, להיענות אפילו לעשירית מהדרישות הגלומות בה. נכון, מתישהו האוהלים יתקפלו. אבל אם ביבינוקיו ושאר הליצנים מהכנסת והממשלה חושבים שהם יוכלו פשוט לנשום לרווחה כשזה יקרה, הם טועים ובגדול. המחאה הזו, מחויכת ואופטימית ולא אלימה ולא מאיימת לכאורה, תתחלף בסיבוב הבא בגרסה זועמת בהרבה.
אחד הדברים שמצאו חן בעיניי ובעיני הרבה אנשים, בהפגנה של אתמול ובזו של לפני שבוע, היה היעדרם של פוליטיקאים - דבר חסר תקדים בהפגנות בסדר גודל כזה. אבל לאליה הזו יש גם קוץ - אין למחאה הזו מי שיישם את שאיפותיה במישור המעשי, בחקיקה ובהפניית משאבים. יש לקוות שיישאר לנו, לעם המוחה והזועק, די אורך רוח כדי לזעזע מספיק את אמות הספים ולהביא לבחירות מוקדמות בקרוב. אז אולי תקום כאן נציגות לדור החדש שתהווה כתובת. כי בסופו של דבר זה כן פוליטי, ורק במישור הפוליטי יוכלו הבעיות להיפתר.