היום אני נזכר שבשיחתנו האחרונה אמרה לי אמו פהמייה : " אני משאירה מפתח ליד הכניסה, שאם לא נהיה בבית יוכל מג'די להיכנס" . היא באמת האמינה כל השנים שהוא עדיין בחיים, אולי נחטף וחוטפיו מבקשים כופר ואולי מסתתר באיזשהו מקום ואולי טס לחו"ל כדי לעבוד, רק על מוות לא חשבה.
כאשר סיפרו לה שילד דרוזי הגיע לכפר וטען שהוא גלגולו של מג'די על פי האמונה הדרוזית בגלגול נשמות היא סירבה להאמין: "מג'די חי ועוד יחזור אלינו". ככה צווה עליה הרגש האימהי לומר .
גם האב נזמי מתקשה לעכל את הבשורה המרה, הוארוצה לדעת "מה עשו לבנו לפני המוות? האם פגעו בו? האם קרא לעזרה ואיש לא שעה?" בשנים האחרונות טענו גורמים פליליים שהם יודעים היכן נמצאת הגופה והציעו כל מיני עסקאות עם שלטון החוק, ניסו לסחוט כספים והקלות בעונשים אבל ברור שכל הטיעונים שלהם היו מופרכים.
האב נזמי, מאז היעדרות מג'די, עובד באגודה למען החייל בחיפה, מקדיש את כל זמנו בסיוע לחיילים בודדים. לפני ראש השנה האחרון ביקש ממני לתרום לחיילים הבודדים ושמחתי למלא את בקשתו. בדברי הברכה הקדשתי את המתנה לכבודו של מג'די. אגב, בדיעבד הבנתי שזה היה ביום או בימים שבהם נתגלו שרידי גופתו. מישהו דחף אותי להזכיר את מג'די ביום שהיערן של קק"ל מצא את שרידי הגופה תלויים בחבל על עץ ביער הכרמל.
איננו יודעים הרבה על נסיבות מותו, אין בלבנו כעס או מרירות, זה הגורל ולמרות זאת עולות בימים האלה הרבה שאלות ותהיות לגבי הרשלנות של החיפושים, כי לא ניתן להסביר את העובדה ששבע שנים וחצי נמצא מג'די מרחק שלושה קילומטרים מהבית ואיש אינו יודע.
מג'די איננו, אבל בצה"ל ובמשטרה חייבים להסיק מסקנות מהדרך שבה התנהל מבצע החיפושים.
רפיק חלבי הוא בן משפחתו הקרובה של מג'די
אוקטובר השחור של משפחת חלבי