בשבועות האחרונים נשמעו קולות מפתיעים, הקוראים לבטל החל משנה הבאה את העצרות לזכר יצחק רבין. אבל לא רק המחשבה שזו השנה האחרונה שבה תיערך העצרת מזעזעת אותי. מה שמזעזע הוא שהרעיון מגיע על רקע בליל של ידיעות אחרות: רבנים ואישי ציבור קוראים לזכות רטרואקטיבית את מרגלית הר שפי; ערוץ 7 מבקש מהמאזינים להציע תיאוריות קונספירציה לרצח; ואנשי הימין הקיצוני שוב מוכיחים לנו שלא למדו מאומה מאז אותו ליל בלהות בכיכר ציון, בו הניפו אל מול המצלמה את תצלום רבין במדי קצין אס.אס.
ימים קשים עוברים עלינו. לא רק בגלל תחושת המחנק וההתבוססות בבוץ הסכסוך והרגשת הזחיחות של מנהיגינו, אלא מפני שהתקשורת מסייעת לרדד את השיח הציבורי ולשטח את המחשבות. ובינתיים - מתנחלים עוקרים עצי זית, מגרשים בעלי אדמות, מציתים שדות פלחה, יורקים על חיילים, מכים אותם והכל עובר חביבי. מגרשים את בעלי הבית, פוגעים בחסרי ישע והכל כדי שחבורות בריונים צעירים יבנו מאחזים וישתלטו על גבעות. פורעי החוק האלה לא יהססו לקום נגד החלטות דמוקרטיות ולרסק את נשמת אפה של המדינה - הדמוקרטיה.
הפטריוט הציוני שגם הערבים העריכו
רבין סימל משהו אחר. הג'ינג'י שראה ערבים משך שנים דרך הכוונת, השכיל להבין שהשלום הוא הברירה האסטרטגית של עם ישראל, והיה מוכן ללכת רחוק כדי לממש אותה. הוא היה התקווה של רוב הישראלים למדינה החותרת לשלום, עושה למענו ומקריבה למען הגשמתו. הוא הבין שאנחנו חייבים להיות במשפחת העמים הנאורים.
רבין השקיע בתשתיות המגזר הערבי בתוכנית חומש שעד היום נהנים מפירותיה. אבל מאז לא נעשה כמעט דבר, חוץ ממלל ופטפטת, והפערים הלכו וגדלו. אין זה סוד שרבין היה התקווה של הערבים בישראל לשוויון אזרחי, ועם הרצח שלו נרצחה התקווה הזו.
רבין היה פטריוט ציוני ויהודי וסימל את הישראליות, וזה לא הפריע לאוכלוסיה הערבית בישראל. אדרבא, נתנו לו תמיכה קואליציונית וממשלתו הייתה היחידה שהרוב שלה נשען על תמיכת חברי הכנסת הערבים. זו הייתה שנתה הטובה של הפוליטיקה הישראלית ושל מדינת ישראל.
רבין הכיר את עוצמתו של צה"ל ולא פחד "לתת להם רובים". הוא היה מודע לעוצמתו אבל לא היסס להתפשר ולוותר למען הדורות הבאים. הוא ידע "לשבור להם את הידיים" בשומרון אבל גם "לרסן ולהכות ביד קשה" את טירוף אנשי כהנא.
הקונספירציה שולטת
והנה, היום מגיע הטירוף אל תוך הכנסת והופך לגיטימי. פילוסופית ה"קונספירציה" הייתה לסעיף מרכזי באג'נדה שלנו. עם ישראל עובר ימים קשים, כי הוא איבד את המצפן ולא מזהה לאן הגיע. עוצמתו הרוחנית ירדה מסדר היום הציבורי לטובת כותרות תגרניות, מניפולטיביות, שהתקשורת זורמת אתם. אנחנו חייבים לחזור לשפיות ולשיח ציבורי נוקב, ולהתרחק מתרבות הנונסנס המרדדת, המשכרת והמשקרת. חבר, אתה באמת חסר.