רותם סלע אחרי לידה (צילום: שוקה כהן)
רותם סלע, שלושה ימים אחרי הלידה. היה הריון? | צילום: שוקה כהן

השבוע מישהו נזף בי שאני בחורה עצבנית. אז אמרתי לו שיילך לעזאזל וגם חסמתי אותו בפייסבוק כי מה זה הקשקוש הזה, סליחה? דווקא כשאני רגועה, להגיד עליי שאני עצבנית?
הבעיה היא שבאמת יש לי דם חם יחסית לעדה - או שבעצם יחסית לכל העדות - ולפעמים הוא עולה לי לראש בזמן שהמוח זולג לרגליים. ברגעים כאלה אני לא תמיד שמה לב למה שאני אומרת, וקורה שאחר כך אני צריכה להתנצל על שטויות שפלטתי כשלא הייתי בהכרה.
לזכותי ייאמר שאני מתקררת באותה המהירות שבה אני מתחממת. לזכותי ייאמר גם שלפחות יש לי מודעות עצמית.

מה שהכי עוזר לי להירגע - חוץ משופינג נעליים וקרמבו מוקה - זה להעלות את כל העצבים על הכתב, ואז לקרוא אותם ולהבין שבסך הכל, אני צודקת. אז הנה רשימת האירועים שהביאו אותי לאחרונה לנקודת הרתיחה; אני מבקשת מכל מי שמוזכר כאן לקחת את הדברים לתשומת לבו ולשפר את התנהגותו לאלתר. תודה.

להריונית שמעשנת בגינה
לא יעזור, תמיד כשאראה אישה מעוברת שואפת ניקוטין, יקפוץ לי איזה פיוז. את רוצה להרוג את עצמך לאט – שיהיה בהצלחה; אבל למה לחנוק את התינוק שלך? ולמה לחנוק אותי? לא ייאמן שבגללך אני לא יכולה לשבת פה בכיף על הספסל בגינה; תני לנשום, חוצפנית.

לטינייג'רית שלא מרימה את העיניים מהאייפון
תגידי, את מטומטמת? את יודעת שלפני כמה ימים ניצלת מדריסה? זה קרה כשהתפרצת לכביש כשהפרצוף שלך תקוע בתוך האייפון, ובכלל לא שמת לב שירדת מהמדרכה. כשצפרתי לך, לא שלחת אפילו מבט כי המוזיקה באוזניות הייתה רועשת מדי, כנראה, וכך צעדת לאיטך אל המוות, אטומה לחלוטין לרעשי הסביבה.
כמובן שמיד אחרי שהוד רוממותך סיימה לחצות את הכביש, שמתי גז עצבני - כמו שאני עושה תמיד אחרי שמישהו מעכב אותי בטירוף. בפעם הבאה אני לא אהיה כה סלחנית.

ליחצנים ששואלים כל הזמן מה שלומי
בערך עשר פעמים ביום אני מקבלת מיחצנים מיילים שמתחילים ב"מה שלומך?"; עכשיו, שאלה פשוטה: למה לשאול, אם לא אכפת לכם? השבוע החלטתי לבדוק מה יקרה אם אענה ברצינות מה שלומי. קבלו שיחה אמיתית לגמרי שניהלתי במייל עם יחצנית:

היא: "היי, מה שלומך? קניון X מתחיל במסורת חדשה ומקדיש יום בשבוע לאימהות וילדים, פרטים נוספים בהודעה המצורפת! תודה".
אני: "היי, שלומי בסדר, גם עם הילדים הכל אחלה חוץ מזה שהקטנה קצת מצוננת אבל שטויות, יעבור. תודה רבה על ההתעניינות!"
היא: "אויש ממש מבאס!!! יש לי חברות עם ילדים ואני יודעת שזו תקופה ממש קשה. גם גיסתי שרק ילדה הייתה מאושפזת שבוע עם התינוקת (היא עוד לא בת חודש) בגלל צינון! מקווה שירגישו יותר טוב, שתהיה לכם שבת מקסימה".

פייר, חמודה. ובכל זאת אני ממליצה לכל העיתונאים לענות בסבלנות ובכנות לכל יחצן ששואל מה נשמע; אולי ככה הם יתחילו להסתפק ב"בוקר טוב".

לקופאית בסופר
לא, אין לי כרטיס you. לא, אני לא רוצה לשמוע על המבצעים. לא, אני לא יכולה להביא גבינה צהובה אחרת כי בזאת אין קוד – רחוק לי המקרר של הגבינות, אני על העקבים האלה כבר שלוש שעות, תסתדרי לבד?

לרותם סלע
בואי אני אסביר לך משהו, רותם: כשאת מסתובבת ברחוב שלושה ימים אחרי לידה עם טייטס שעלו עליי אולי בגיל 17 – זאת הטרדה מבחינתי. כי הפפראצי קולטים אותך, והתמונות האלה מגיעות אליי, ואז אני צריכה לעמוד מול המראה ולהסביר לעצמי איך זה שאני ארבע שנים אחרי לידה - ארבע שנים! - ועדיין יש לי בטן של חודש שלישי. מבינה? אז טיפה התחשבות, זה כל מה שאני מבקשת; תישארי קצת בבית אחרי הלידה, מה בוער לך לטייל בחוץ כל כך הרבה?

לחברה שמתקשרת אליי מדי יום חמישי
תני לי לענות לך עוד לפני שאת שואלת: לא, אני לא ישנה ביום חמישי בעשר בבוקר! למעשה, אני בלחץ היסטרי בגלל הדד ליין של הטור, ובכלל – למה להתחיל כל שיחה איתי ב"את ישנה?"
זה שאני עובדת מהבית לא אומר שאני במיטה כל היום. או שאפשר לסנג'ר אותי להעביר את הבן שלך מהמשפחתון לסבתא, או לקפוץ אלייך הביתה לנעול אחרי העוזרת. אני עובדת מהבית בדיוק כמו שאת עובדת מהמשרד, מה לא ברור?

לאלה שמתקשרים אליי ממספר חסום
איך להגיד את זה בעדינות, אני לא אוהבת הפתעות. יש כאלה שתמיד עונים לחסומים "כדי לבדוק מי זה" – אני אומרת: כמו שלא עולה על דעתי לפתוח את הדלת למי שמסתיר לי את העינית, ככה אני לא מתכוונת לענות לאנשים שמסתירים לי את המספר. אתם רוצים להיכנס, תזדהו לפני. בסיסי.

פורשת מהפוליטיקה: "תודה על האמון" (צילום: ורדי כהנא)
הגזמת. עדי קול | צילום: ורדי כהנא
לעדי קול
תשמעי, זה יפה שחזרת לפעילות פרלמנטרית אחרי ההשעיה, אבל חוק שילדים בני עשר יוכלו לשנות את השם הפרטי בלי רשות ההורים? את רצינית? תיכף הבת שלי תודיע לי שקוראים לה דורה, ואני ממש לא הולכת לעבור על זה בשתיקה.

לחבר הפייסבוק שמעלה סטטוס כל עשר דקות
תגיד, אתה עובד גם? לומד? אוכל, ישן, הולך לשירותים, כאלה? לא שיש תלונות; אתה מצחיק ושנון והכל, סתם דואגת.

לשמאלני שמתקוטט איתי על הוול שלי
כמה פעמים אמרתי: לא! אוהבת! שמתווכחים! איתי! אז בסדר, פה ושם אני יכולה להכיל איזה מניפסט נרגן, אבל רבאק, אני נראית לך דן מרגלית? הוול שלי זה לא פופוליטיקה; אהבת – תן לייק, לא אהבת – תעבור הלאה, זה הכל.

לידיד שעשה לי אנפרנד
קפוץ לי, בסדר? תינוק.

לפמיניסטיות שהתקדמו דרך המיטה
הצילו, אנשים צבועים מרתיחים לי את הדם, ובמיוחד נשים שבעבר ניסו לשכב את דרכן לצמרת והיום מתפרנסות מלטמטם לכולנו את השכל על פמיניזם ומיזוגניות ושנאת נשים. אז עיתונאית יקרה - בעצם זולה - שכבת בעבר עם בכירים כדי להשיג ג'ובים? זכותך, אבל תפסיקי לבלבל את המוח, את לא פמיניסטית ולעולם לא תהיי.

לתחקירנית שלא מתייאשת
באמת כל הכבוד על המוטיבציה, אבל הגעתי למסקנה שבשביל לקום בחמש וחצי בבוקר, מגיע לי קצת יותר מקפוצ'ינו דל ומונית הלוך-חזור.

לבעלי
אני חוזרת ומבקשת: אל תיכנס לחדר שלנו בלי לדפוק. ואם אני בדיוק מחטטת לך במגירה? ואם אני מנסה לסגור את הג'ינס שלא עולה עליי מספטמבר? ואם אני רואה סרטונים של להקות צבאיות וגם מנסה לעשות קול שני לדורית ראובני? אין דבר שמטריף אותי יותר מהתפרצות מבהילה לחדר סגור; הנימוס מחייב להודיע לבן אדם לפני שמפרים את בדידותו.

לשושי זוהר
היי שושי, רציתי לעדכן אותך שהשנה קניתי לילדה את תחפושת ה"הלו קיטי" שלך ב- 190 שקל, לא כולל אביזרים. זה אחרי שבשנה שעברה קניתי את "מיכל הקטנה" שלך ב- 190 שקל, לא כולל אביזרים. המצב הוא שאת דופקת אותי כבר יותר מדי זמן, ואני ממש לא נהנית; על כן בשנה הבאה בכוונתי לרכוש באיביי תחפושת שווה בטירוף ב- 60 שקל, כבר שמתי עין על אחת - ניפרד כיזיזות, תודה, שלום.

>> לטור הקודם: גברתי המתבגרת, תירגעי במיידי

לכל הטורים של אורית נבון