חדשות
מה הלאה, חוק לשמירת שבת?
למרות אמונתי הרבה באיסור לשון הרע, ולמרות שנפגעתי משקרים שפורסמו אודותיי, אני מתנגדת נמרצות לחוק בנושא. אסור לנו להתבלבל בין תפקידה של הכנסת לבין תפקידם של המוסר וההלכה
בס"ד
מובן לכל הדיוט שחקיקת חוק מגדרת בתוכה רצון טבעי לעבור עליו. זה כמו לטעון שהדרישה להתרה חוקית של שימוש בסם ירוק היא כדי למנוע מאלפי "חפים מפשע" לעבור על עבירות ולשבת בכלא. זה תמיד מזכיר לי את המשל על תושבי העיר שגילו שהגשר שלהם שבור, ושכל מי שעובר עליו נהרג, והחליטו להקים מתחת לגשר בית חולים במקום לתקנו. ובקצרה, טיפול קוסמטי עקום. המדד לערכיות הוא סובייקטיבי, והוא לא באמת משתנה לפי קיומו של חוק זה או אחר. הוא רק שם איפור ומשחק בכאילו, כי הכריחו אותו לעשות כן, כן עם הראש. הדבר היחידי שמשותף לכולנו הוא הבחירה אם לעשות משהו כי זה כתוב בחוק או כי אנו פועלים לפי צו אלוקי/ פנימי.
כן, כנסת יקרה ויהירה, בואו נקרא לילד בשמו. את לא רשות מחוקקת (לפחות לגבי ערכים אלוקיים), אלא מקסימום רשות מיישמת. כל הכבוד לך שהפנמת שחובת החברה לשאוף למוסריות בסיסית, אך אל לנו להתבלבל ולטשטש תחומים. הקב"ה הקדים אותך. האידיאל האנושי אולי יתקומם בעד או נגד הפיכת רעיון כזה לחוק יציב לדורות, אבל הדיון על פסיקה אנושית של מצוות אלוקיות מופרך ובעצם בכלל לא קיים.
אין דיון ברמה העקרונית, כי עצם הנחת היסוד שחקיקה כזו לגיטימית ושהיא נותנת תוקף וגושפנקה להסיר או להתיר חילול שבת לדוגמא, לא רלוונטית פה, כי היא מבוססת על החלטת בן-אנוש, והרי הבהרנו כבר שמדובר במצווה אלוקית. שום אדם שומר תורה ומצוות שאוחז באמונה אלוקית שלמה, גם אם ייענש בכל חומרה שלא תהיה, לא יאכוף או יפר חוק זה בהסתמך עליו לבד, שכן ה' ציווה זאת הרבה לפני שיו"ר כזה או אחר ידע לזמזם את שיר החרצופים.
דעות קדומות הן כמו מטח יריות
ומה אם המישהו הזה הוא אתם עצמכם? אתם-אתם, שלפעמים גם כותבים תגובות מכוערות. אתם שיש לכם רגשות, וחשבון בנק, וחברים מהתיכון. חלומות ומשפחה. בוס על הראש. פתאום ביום בהיר מסתכלים עליכם אחרת, רק כי למישהו היה משהו ממש חכם לכתוב או להגיד. סתם כי שיעמם לו או סתם כי הוא יכול. או הכי גרוע, כי היה לו יום רע והתחשק לו להרגיש טוב יותר עם עצמו – על חשבונכם – בלי לדפוק חשבון ובלי לחתום את שמו. זוכרים את ההרגשה, איך התכווצתם לאט, לאט בתוך עצמכם? איך הנשימה התבלגנה? איך הפכתם עירומים בשניות?
אני מכירה את זה היטב. דעות קדומות כמו מטח יריות. כאילו פורצים לכם לבית. לחדר. למגירה הסודית. ללב. מין מבוכה שכלית לרגע ארוך ונצחי. כאילו שמו פנס על היבלת הכי מכוערת שלכם. אז שימו פלסטר על הפה ותאכלו את עצמכם בשקט כי אין מה לעשות. אין באמת חוק שאוסר לדבר לשון הרע, אין חוק אנושי שיעשה לכם נו נו נו או שוטר שיקנוס אתכם אם תנהגו כבהמות חסרי גבולות ורסן.
מה כן יש? מצוות אל תעשה. לא רציני. בסך הכל מדובר באל עליון כל יכול, שיודע כל אות שלך. כל עונש או ברכה שלך תלויים אך ורק בו, לפי מעשיך. אבל לא - בואו נחכה שהחוק יעבור בקריאה שלישית.
מגבלות חשיבה יש רק ברובד האנושי, לא באלוקי. יש אמת אחת, היא התגלתה לנו בהר סיני ושום בן-תמותה לא נכנס למשוואה. יהדות עניינה לעסוק כל ימי חיינו בתרי"ג מצוות. לשון הרע הוא אחד עיקרי בהן. קצת התבלבלתם לגבי מה תפקידה של חברה, ומה תפקידו של יהודי, אז כדאי שנחזור למקורות. ויפה שעה אחת קודם.
>> לפוסט הקודם: דוגמנית חרדית? אין דבר כזה
>> למה למשטרה מותר להוציא דיבה?
כתובת למשלוח הודעות, שירים בקדושה ודברי תורה לאוריין: makorianreiss@gmail.com
לפני שהיא תצא מליבנו – בואו קודם נכניס אותה לליבנו. האהבה.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
