"והגדת לבנך, ביום ההוא לאמר: בעבור זה, עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (ספר שמות פרק יג פס' 8).
לא חלף שבוע מאז נזכרנו באימה שעברה על בני ישראל בגולה והנה שוב אנחנו נתקלים באותו איום עתיק יומין, כי הרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו". שאף אחד לא יטעה - האנטישמיות היא הר געש רושף שלבת השנאה הרותחת מבעבעת בו. הוא לא שוקט לעולם ומדי פעם אנו עדים להתפרצות קשה. בשאר השנה הוא יורה פצצות וולקניות קטנות בצורת השחתת מצבות או ציור גרפיטי של צלבי קרס על בתי כנסת.
ההתפרצות הגדולה ביותר אירעה בגרמניה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, אך אל לנו לנוח לרגע ולחשוב שהסכנה חלפה. אין גרמניה אחרת ואין אירופה אחרת. האנטישמיות מתחבאת ביבשת המצולקת ומחכה להרים שוב את ראשה המכוער. למרות כל זאת, אסור להיכנע לפחד הזה. אסור להתחבא מאחורי תותחים ואסור לראות כל בית דין בינלאומי או שריקת פנדל נגד נבחרת ישראל ככלי בידיהם של אנטישמים. יום השואה מחייב אותנו לעשות חשבון נפש ולגבש, לכל הפחות, את דעתנו בנושא שנאה עיוורת, לאו דווקא אנטישמיות.
הבעיה עם יום הזיכרון הלאומי והרשמי לשואה ולגבורה נעוצה בכך שהזיכרון הפך למס שכל ישראלי צריך לשלם. התחושה היא שחובה עלינו להיות עצובים. גם אם לא צפית באף עדות מארכיון שפילברג בטלוויזיה והעדפת לעשות מרתון סרטי אדם סנדלר - ביום השואה חובה עליך להיות עצוב.
אבל זו לא חוכמה לזכור שצריך להיות עצובים, ולא חוכמה לזכור את התמונה של הילד היהודי מרים ידיים בתמונה הדהויה בשחור לבן, או את הצעידה במחנות המוות בפולין בתיכון. אנחנו עם ציני שחי במדינה צינית עם פוליטיקאים צינים שעושים שימוש ציני במוות לקידום ענייניהם האישיים. זכר השואה מחייב אותנו לומר "לא עוד" ולהישמר על נפשותינו, אך קבלת ההפחדה הזו באופן מילולי רלוונטית ליהודי הנודד המוקף שונאים וגויים צרי עין. עבור העם היושב בציון, האויב הגדול ביותר שעלול להביא לסופנו הוא העם היושב בציון. האויב שבפנים. אנחנו.
להשתמש בעוצמה כדי להציל חיים
כדי לכבד ולהבין באמת את זכר השואה, חובה עלינו להיות ללא רבב ולהעביר מסר לדורות הבאים. להעניק את מלוא הכבוד והזכויות לניצולי מחנות ההשמדה והגטאות שעל גבם נכנסו מיליוני שקלים לקופת המדינה מהסדרי השילומים, לאפשר קיום בכבוד למאות אלפי העניים הנאלצים לרעוב ולסבול בקור מפני שאין להם כסף לחימום, ובעיקר להפסיק להוציא את התסכולים שלנו באמצעות טנקים ומטוסי קרב.
עלינו לתת דוגמה לאירופאים המתחסדים איך צריך לנהוג במיעוט. להפסיק עם הציניות ולהפסיק להשתמש בזכר השואה כתירוץ לאכזריות. העם היהודי ידע סבל רב לאורך ההיסטוריה אבל אסור להתייחס לסבל הזה ככרטיס חופשי-חודשי לגרום לסבל. את הרוע צריך לגדוע - לא לגלגל הלאה. מדינת ישראל צריכה להוות דוגמה לתפוצות ומתוך הסבל ואפר הנרצחים, להיות באמת עם סגולה. עם הסגר יכול לשוב ולהיות עם הספר - אם רק נזכור את מה ששישה מיליון קורבנות ציוו לנו במותם. אדם הוא אדם הוא אדם, וביום שנפסיק להיות אטומי לב ונעזור לעצמנו, נוכל לחגוג את יום השואה ולא לעטות על עצמנו מסיכה ליום אחד.
בשנים האחרונות נכנסו לישראל מאות אלפי פליטים מאפריקה בדרך לא חוקית. חלקם עצורים, חלקם מתחבאים במרתפים מלוכלכים בדרום תל אביב ומדינת ישראל אף שוקלת לסגור את הגבול ולזרוק בחזרה למצרים את הפליטים שאיכשהו שרדו את הדרך הקשה. לישראל יש חובה מוסרית לעזור לפליטים הללו. אינני מתיימר לספק פיתרון ראוי למצבם הכלכלי, אבל אין ספק שנעילת השערים בפני הפליטים היא הדרך הטובה ביותר להתחמק מהאחריות והחובה המוסרית המוטלת עלינו, ולהתעלם מההיסטוריה הלא כל כך רחוקה. הם אמנם לא יהודים, אך הם בני אדם הזקוקים למקלט וזו המטרה העיקרית לשמה הוקמה מדינת ישראל. זו חובתינו כעם נרדף, ופה אנחנו נבחנים באמת - ביכולת שלנו לשנות את ההיסטוריה ולהוכיח שאפשר להשתמש בעוצמה כדי להציל חיים.
אם הייתם אומרים לסבא שלי לפני שבעים שנה שהיהודים הקימו מדינה, ושלמדינה הזו יש את אחד הצבאות החזקים בעולם אבל השחיתות בה רבה, הוא היה צוחק ואומר שאלה צרות של עשירים. אבל אם הייתם אומרים לו שמדינת ישראל זורקת פליטים הבורחים מרצח עם חזרה לידי רודפיהם, ליבו היה פשוט נשבר.