אם הייתי מספרת לכם שלפני שבוע פגשתי ברחוב אישה שאמרה לי: "עברו שלושה שבועות ואני ואחי עדיין מרחפים מהחוויה המדהימה שעברנו עם אבא", מה היה הניחוש שלכם לגבי אותה החוויה? מ ואם אגיד לכם שהחוויה הזאת היתה... מוות? ולא סתם מוות אלא המוות של האב? ושזה קרה בבית שלו, במיטה שלו, כשילדיו (ונכדיו!) יושבים סביבו?

אני סיון, אחות שמלווה חולים סופניים בבית, שם יותר ויותר אנשים בוחרים להעביר את ימיהם האחרונים עלי אדמות.

אנחנו חיים בחברה שמפחדת מאוד מהמוות, עד כדי כך מפחדת, שהיא מרחיקה אותו ממנה הכי רחוק שהיא יכולה. לבתי חולים, לבתי אבות, להוספיסים. העיקר שלא נצטרך להסתכל לו בעיניים. המוות בתרבות שלנו הוא הפסד. עדיף שלא נהיה שם כשהוא קורה. למה בעצם? כי ככה למדנו בבית. אנחנו לא מכירים אופציה אחרת.

אבל אפשר למות אחרת. המוות בבית הוא מוות רגוע. אין בו דרמה, אין בו סבל. יש בו משפחה ומגע. יש בו חמלה, ומוזיקה שתמיד אהבנו לשים ברקע. יש בו השלמה, ומרק באמצע הלילה מסביב לשולחן האוכל. יש בו משככי כאבים ומצעים בריח אבקת הכביסה שאנחנו רגילים אליה, יש בו שיחות, יש בו הזדמנות לשינוי, הזדמנות לתיקון, הזדמנות ללמד את ילדינו איך לקבל את המוות כחלק מהחיים, איך כדאי להיפרד. יום אחד הם יפגשו ברחוב את האחות שליוותה אותם בתהליך הזה ויגידו לה: "עברו שלושה שבועות ואני ואחי עדיין מרחפים מהחוויה המדהימה שעברנו עם אבא".   

*

בימוי: יעל רפופורט

צילום: רועי ברקוביץ'

עריכה: נעמה דעוס

הפקה: דנה כלדיאן

עורך הדעות: ניב שטנדל

לעוד סרטוני דעה במדור

יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il