מעולם לא הייתי האיט בוי של ההרואין שיק. שילוב של גנים בריאים-דוביים וקריירה מול הוורד. אבל בשנה האחרונה תפחתי קצת. לא משהו רציני – תפיחה קלה בכנף. ועכשיו לכל מקום שאני הולך חברים מעירים לי: בואנה, כרמלי, אתה יודע שהשמנת? האמת שכן, איש שלא ראיתי שנתיים, בבעלותי מראה ומספר חולצות שמבהירות את העניין יפה מאוד. אבל תודה רבה לך על אבחנתך החדה.
לא שזה מפריע לי. אני בן 30. הרווחתי את הכרס הקטנה שלי ביושר ובסביח. חוץ מזה מדובר בכרס בירה, מהמוצדקת שבכרסות ישראל.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על הצורך הנורא, ההולך וגובר, לדבר על המובן מאליו. להגיד למישהו שהוא השמין זה כמו להגיד שקר היום. נכון, קר היום. גם אני מרגיש את זה. אז מה? אנשים אומרים אחד לשני: אתה אוהב את החורף? כן. וואלה, אני לא אוהב את החורף. זהו. סוף השיחה.
ואז אני נכנס לפייסבוק וגם שם כולם כותבים את המובן מאליו. רני רהב צייץ על סלפי של עמית סגל עם רוג'ר ווטרס: "השם ינקום דמו". רני רהב טעה. הביטוי הנכון הוא "השם יקום דמו", ואומרים אותו על יהודי שנרצח בגלל יהדותו. אז מה? למה לציין את זה בעוד פוסט? למה לייצר מזה עוד מם? מה זה מוכיח, שרני רהב דמגוג עילג? למה, מישהו חשב שהוא איש שקול ורהוט? קראתי אתמול מאה פוסטים על רני רהב ולא למדתי שום דבר חדש – אפילו לא על רני רהב, נושא שמלכתחילה לא עניין אותי במיוחד.
יושבים מאה אנשים כמו רני רהב, שמכתיבים לאלף אנשים שעובדים בתקשורת, שמכתבים לכולנו על מה לדבר. אבל אנחנו לא חייבים לדבר על זה. אנחנו יכולים לדבר על מה שבא לנו. וזה בכלל לא מובן מאליו. במדינות רבות אנשים באמת חייבים לדבר על מה שמכתיבים להם. אנחנו גאים, ובצדק, לחיות במדינה שמאפשרת לנו לדבר כמעט על כל מה שבא לנו – ובכל זאת אנחנו בוחרים לדבר בדיוק על מה שמכתיבים לנו לדבר עליו: על מה צייץ רני רהב, על מה כתב אורן חזן, על מה אמרה מירי רגב.
בספרו "ציביליזציה", ההיסטוריון ניל פרגוסון שואל שאלה טובה: למה הג'ינס הפך להיות סמל החופש? היה אפשר להניח שמכנסי עבודה עמידים ואחידים יהיו רעיון סובייטי או סיני – אבל לא, הם נולדו בארצות הברית והפכו לסמל הקפיטליזם, המערב והחופש. כי כשנותנים לאנשים לבחור כל מה שהם רוצים, הם בוחרים לרצות בדיוק את אותם הדברים.
ובגלל זה צעירים אירופאים מצטרפים לדאעש. שאלתם את עצמכם פעם למה צעירים בבלגיה בוחרים לאבד את חייהם בסוריה? הרי יש להם, לכאורה, את כל האפשרויות בעולם. הם חיים בחופש כמעט מוחלט, אבל אז הם יוצאים לרחוב ואנשים שלובשים בדיוק את אותם מכנסיים, מאותם שלושה מותגים, אומרים להם שהם עלו במשקל. הם יודעים שהם עלו במשקל. זה לא מעניין.
למעשה, דווקא אותם אנשים בשמאל שמדברים על הצורך בסדר יום אזרחי, בחופש ביטוי, באמנות משוחררת מכבלי הממסד – הם האחרונים להכתיב סדר יום שכזה, האחרונים להשתמש בחופש הביטוי, האחרונים ליצור אמנות עצמאית. הם יערכו תערוכת מחאה שלמה על סתימת הפיות של מירי רגב, במקום לנצל את הפה הפתוח שיש להם כדי לדבר על משהו שהוא לא מירי רגב.
רוצים לפגוע במירי רגב? באורן חזן? בדונלד טרמאפ? אל תדברו עליהם. הרוע מנצח לא בגלל אנשים רעים, הוא מנצח בגלל שהאנשים הטובים מדברים עם האנשים הטובים, שמסכימים איתם, על כמה רעים האנשים הרעים.
דמיינו איזו מכת מחץ מדהימה זאת תהיה – הרבה יותר מעוד פוסט זועם נגד עוולה חברתית, נגד פרסומת פוגענית, נגד התבטאות שערורייתית – אם ליום אחד כולנו נדבר על מה שמעניין אותנו כפרטים, לא על מה שאיזה ספינולוג אמר לנו שאמור לעניין אותנו באותו יום. דברו על ספר שקראתם, על הצגה שראיתם, על להקת הפרוגרסיב רוק ששמעתם באובססיביות בתיכון. כל דבר שהוא לא "הצל". נכון, יהיו לכם פחות לייקים, אבל זה רק אומר שאתם אומרים משהו שהוא לא לגמרי בנאלי, מוסכם וידוע.
וחזרה לכרס בירה הקטנה שלי: אם היא לא מעניינת אותי, היא באמת לא אמורה לעניין אתכם. לא כי היא לא מעניינכם – פשוט כי היא לא מעניינת. אני רוצה לגדל את הכרס הקטנה שלי בעולם שיש בו גם חופש ביטוי חיובי, חופש ביטוי שמצליח לייצר עניין. שלא תברח לי יום אחד לסוריה.